טאק!

בבית של סבא וסבתא שלי יש מחשב שעיקר תפקידו לשחק קלפים.
זה נראה פעוט, גם לי זה הרגיש כמו נושא שלא ראוי לתשומת לב מיוחדת או נושא לכתיבה.
אבל, כשראיתי את סבתא משחקת מול המסך, התרגשתי. אני אסביר.
סבא וסבתא לא מבינים הרבה בטכנולוגיה.
לדור שלהם ולדור שלנו יש הבנות אחרות.
למרות הידע הנרחב, תמיד הרגיש לי שאצלנו ההבנות התפרשו לרוחב ולדור לפנינו- לעומק.
ככה זה, עולם אחר מגדל אנשים אחרים.
העולם השתנה מאוד מהר. למעשה, כל כך מהר עד ש"אנשים טובים נשארו מאחור". אנשים חזקים בעלי יכולות, משכילים, כמו סבא וסבתא שלי, שלא ממש מבינים בשלט, בסמארטפון, או חצי מימה שאנחנו מדברים.
סבתא רבא שלי מאוד אהבה קלפים. היא נפתרה בזמן ששיחקה מול סבתא שלי ואחותה,
כך שאני יכול רק לשער כמה ערבי קלפים היו בבית של סבתא.
יום אחד, ואני לא זוכר מתי וחבל, ביקרתי את סבא וסבתא וכהרגל, נתתי מבט קצר לכיוון חדר המחשב. סבתא ישבה שם ושיחקה לבבות. אני תמיד אהבתי לראות עד כמה פניה של סבתא רציניים ועינייה חדורות מטרה כשהיא משחקת.
בפעם הזאת, משהו בראייה שלי השתנה, והבנתי
אין דבר שיותר מייצג את הקידמה הזאת, את הזמן שחלף ואת העולם שנטש אותה מאחור מהמחשב מולו היא משחקת.
סבתא לא שיחקה נגד תוכנה. סבתא שיחקה מול משהו גדול יותר.
התוכנה חילקה את הקלפים, עשתה את החישובים המתכתיים שלה, ולבסוף, בחרה מהלך בלי שום רגש.
וכשסבתא שלי, שהייתה שקועה כולה במסך, החליטה ללחוץ, בשבילי זה היה הדרך שלה להגיד
" אני עדיין פה, וזה המהלך שבחרתי. טאק!"