חשיבותו של מעשה טוב קטן

"אנחנו אוהבים אותך, אבא. נתגעגע אליך." אמרה בתי בת השש-עשרה בקול חנוק מדמעות. מילותיה היו המילים האחרונות ששמעתי לפני שעצמתי את עיני ונתתי לגזע המוח שלי לחדול מפעולה, כלומר, לפני שמתתי, באופן שידוע ומפורסם כבלתי הפיך, אך עדיין, באופן מוזר לחלוטין, אני כאן, מספר לכם את הסיפור שלי.
אני הייתי רק בן ארבעים ושתיים עת שכבתי על המיטה בבית החולים ונפרדתי ממשפחתי, חמש עשרה דקות לאחר שהרופאים הכריזו ש"אין מה לעשות עוד בעניין" ודקות ספורות לפני שנאספתי אל אבותיי. ארבעים ושתיים הוא גיל הנחשב למוקדם יחסית למות בו, אך אני, אלכוהוליסט מושבע, מעשן כבד וסובל מעודף משקל, יכולתי להחשיב את עצמי לבר מזל על ששרדתי עד גיל כה מופלג יחסית, וכשהודיעו לי כי אני לוקה בסרטן סופני, מטבע הדברים, לא היית אמורה זו להיות הפתעה גדולה עבורי, אך עדיין, מצאתי את עצמי הלום הלם כבד למשמע הבשורה, כמו שאני מתאר לעצמי שטבעי עבור כול אחד שרק כרגע נתבשר לו כי קצו קרב, ועם המצב הבריאותי בו נמצאתי, הייתי בספק גדול אם אשרוד, מה שרק הוסיף לזעזוע שלי.
מצאתי את עצמי מתעורר אחר המוות שלי מיד ואחרי חמש עשרה מיליארדי שנים. אתם בטח תוהים לעצמכם מה פשר הדברים, כלומר, איך מיד וחמש עשרה מיליארד שנים הוא זמן הגיוני בכלל, ויותר מכך, איך לעזאזל התעוררתי לאחר המוות. אסביר. מה שבעצם היה חמש עשרה מיליארד שנה שעברו מאז מותי עד להתעוררותי הרגיש בעבורי כהתעוררות משינה חסרת חלום מיד לאחר ההירדמות, אבל אתם עדיין לבטח שואלים את עצמכם איך כול זה ייתכן. אז אסביר עוד.
בילדותי, שיחקתי לתומי בבית הורי ביום בהיר אחד, כשלפתע נפגש מבטי בחרק שהילך לו על רצפת החדר בו זחלתי. החרק התוהה שבסך הכול חיפש אחר איזה פירור להכניס לפיו הזדחל על גב אחד הצעצועים שהיו מונחים על הרצפה, ואני, בתור ילד בן שש לערך, הבנתי מכך שהוא רוצה לשחק איתי. לספר סיפור ארוך בקצרה, לאחר משחק ממושך ומהנה בחיילים וברכבות, חסתי על חיי חברי החרק ובמקום למעוך את המזיק המטריד, שחררתי אותו לנפשו אל החצר שבקדמת ביתי.
לאחר מכן גדלתי, הקמתי משפחה, עישנתי, שתיתי ואכלתי, המון, ולבסוף מתתי והחיים המשיכו, עד שהאנושות פרצה את גבולות הפלנטה הקטנה והכחולה שלנו והחלה בכיבוש החלל. זה נפסק כאשר נפגשו בני האדם עם חוצנים, שהשמידו כול זכר לאנושות, ואז, באופן אירוני למדי, הושמדו גם הם על ידי חוצנים אחרים, שבאופן אירוני הושמדו גם הם… בחזרה על כדור הארץ, במשך כמה מיליארדי שנים, התפתחו צאצאיו של אותו החרק שהצלתי, עד שתחת ידה של האבולוציה יצא עוד גזע תבוני, אבל הפעם, אחד ממש מוצלח. כה מוצלח, עד שהצליח אפילו לחזור אחורה בזמן ולחזות בכול תהליך היווצרותו, בדיוק כאשר הבחין אחד מבני אותו הגזע בכך שאי שם, בנבכי ההיסטוריה האבודה והנשכחת, היה ילד קטן אחד שחס על חיי אבי אבות אבותיו של אותו הגזע הסופר אינטליגנטי והמתקדם ואפשר את קיומו, ומאחר ומצאתי חן בעיני בני אותו הגזע, הם החזירו אותי לחיים (וגם העניקו לי חיי נצח כבונוס).
אני שולח לכם את המסר הזה מן העתיד בתקווה שתבינו את מוסר ההשכל: מעשה טוב קטן יכול להיחשב לגדול יותר מכול המעשים הטובים שנעשו לאורך ההיסטוריה ואפילו להעניק לך חיי נצח, הרבה אחרי שהאנושות נאבדה מעל פני האדמה. הכול תלוי במי שאתה עושה את המעשה עבורו ובתוצאה שהוא מביא ובשום פנים ואופן לא בכוונות או ברצון הטוב שלך. למעשה, אף מעשה רע יכול להעניק לך חיי נצח, אם יתמזל מזלך לסייע ביצירתו של גזע סופר תבוני, במקרה, כתוצאה נגררת של אותו המעשה, ואפילו ישיבה בחוסר מעש עלולה לגרום לאותו התוצאה. הכול תלוי בצורת תהפוכות הדברים, ושוב, בשום פנים ואופן לא ברצון שלנו. אז שיהיה לכם המשך חיים נעים והכחדה עתידית מהנה. ממני, האדם האחרון שנותר בכלל קיום, באהבה מהעתיד.