חיים רק פעמיים

חיים רק פעמיים/ישראל שמאי

" כמו שיום שעבר כראוי מביא לילה של שינה טובה, כך גם חיים שנוצלו כראוי מביאים מוות טוב".
(לאונרדו דה וינצ'י)

***
הזקן שכב במיטתו.

נמוך קומה היה, עיניו- צבען ירקרק ומעט השיער שנותר על פדחתו היה לבן כליל.
הוא נקרא על שם אבי אמו שנפטר טרם לידתו, יוסף, אך נקרא בפי כל "קאב", מפאת דמיונו לקאבל קאלוויי המנוח.

הוא שכב ללא ניע על מיטת העץ שהיוותה חלק מרכזי בחייו במשך למעלה משלושה עשורים.
עיניו פקוחות, מביטות בתקרה הלבנה באדישות.

במשך שעה ארוכה לא הוציא הגה מפיו. "שקט כקבר", הוא חשב לעצמו וחייך במרירות לנוכח האירוניה. בעוד כחודשיים יגיע לגיל גבורות והוא תהה בינו לבינו, בפעם המי יודע כמה, האם יצליח להשלים את העשור השמיני לחייו. משך כל ימיו היה ניכר בו חוזקו הפיזי ועמידתו כסלע איתן למול הקשיים, המחלות והפציעות שעבר, אך כעת היה שקול למשענת קנה רצוץ אשר מחשבת להישבר בכל רגע.

דירתו- דירת שלושה חדרים ישנה בגבעתיים, סמוך לגבול עם רמת- גן. את הדירה רכש לפני שנים יחד עם אשתו ז"ל, נילי, כאשר הצעיר בילדיהם, בועז, נישא לבחירת ליבו ועזב את הבית. עתה הילדים אינם וממעטים מאוד לבקר ונילי, הו נילי, מה רבים געגועיו אל האשה אשר אהב, אל אשת סודו וחברתו הטובה שהלכה לבית עולמה לפני תרי-עשר שנים.

זה זמן רב לא ביקר איש בדירתו. איש קשה היה ועל כן נטרו לו שני ילדיו טינה על שנהג בהם בקשיחות בילדותם ומיעטו לטלפן ולשאול בשלומו, קל וחומר לבקרו. משך תקופה ארוכה שכנע את עצמו כי דרך חינוכו הנוקשה נבעה מתוך אהבה גרידא וכי ילדיו- כפויי טובה הם, אך משחלפו להן השנים ולאחר שהלכה נילי לבית עולמה, התרכך ליבו והבין כי היד הקשה בה נהג בילדיו, המכות שהפליא בהם לא אחת והיחס הקר והאדיש נבעו בעיקר מתוקף היותו אדם נוח לכעוס וקשה לרצות. גאוותו לא התירה לו לבקש את מחילתם והכרתו בדרך חינוכו הקלוקלת למחצה לא ריצתה במלואה את ילדיו ובכך הושג מעין "שלום קר" שליווה אותם למעלה מעשור.
רחש קל מכיוון הדלת תפס את תשומת לבו, מן אוושה שכזו, שכמו פילחה בסכין את השקט האינסופי ששרר בחדר.

יוסף הרים את ראשו מהכר והטה את אוזניו, מנסה לעמוד על מקור הרעש. לפתע שמע צעדים כבדים הולכים וקרבים לכיוון חדרו. לרגע קט נבהל, "הזהו פורץ?", תהה בינו לבינו ובקול רועד קלות שאל "מי הוא זה המתהלך לו במסדרון ביתי?".

לפתע הגיחה דמות לתוך חדרו. יוסף לא הכיר את האורח הלא קרוא, אך הוא לא נדמה בעיניו כפורץ. הזר המסתורי נכנס לחדר ללא אומר ונעמד לצד מיטתו של יוסף. גבה קומה היה, מבנה גופו רזה למדי ופניו הרחבים נראו כפסל שלוטש באבן. על גופו עטה כמין שמלה, כנהוג בימי קדם, ומבטו קר ומחושב.

"מי אדוני?" שאל יוסף, אך כבר צפה את התשובה. "הרי יודע אתה מי אנוכי", ענה לו האיש, "אני הוא המוות והגיעה שעתך להצטרף אליי". יוסף נראה חוכך בדעתו "הרגשתי שתגיע בקרוב, אבל אם להודות על האמת, אתה לא בדיוק נראה כמו שציפיתי". המוות הסתכל עמוק לעיניו ולפתע הפציע חצי חיוך על פניו, "אתם, בני האדם, מחשבים בראשיכם כי אתם כה שונים זה מזה, אך כאשר מגיע זמנכם אתם מגיבים בדיוק באותו האופן. באמת ובתמים מצפה אתה שאשא עמי חרמש או רומח כל הזמן? אתה לא הלקוח היחיד שלי, בחור, יש לי עוד לא מעט תחנות לעבור בהן היום ובכלל מי רוצה להיסחב עם הציוד המיותר הזה? ואולי ציפית שאלבש ברדס שחור כמו בסרט ההוא של ברגמן. תכף תציע שנשחק שח".

מלאכים, שדים, שרפים. אלוהים. על עצם קיומה של ישות אלוהית תהה לא מעט במשך חייו. בצעירותו דרש וחקר בעניין, שמע דעות לכאן ולכאן ולבסוף הבליחה במוחו ההכרה שלא ניתן לאשר או לשלול את קיום האלוה כהוא זה. עתה, בערוב ימיו, מקבל הוא תשובה ניצחת לקיומו.

"אדון מוות", הוא פתח ואמר.

-"מוות זה מספיק, אין צורך ברשמיות", קטע אותו המוות.

"בסדר, מוות, האם אכן קיים אלוה? האם יש בורא לעולם? האם יודע הוא הכול ובכוחו לעשות
ככל העולה על רוחו?".

-"ודאי שקיים הוא. ברא הוא את האור והחושך, השמחה והדאבה, החולי והמרפא והן ברא הוא את החיים וברא אותי, המוות. בידו הכוח לעשות כל שיעלה ברצונו".

"ואני, מה יהא עליי לאחר מותי? והרי מספר החטאים אשר חטאתי רב מנשוא".

-"למה אני לא מופתע?", מלמל לעצמו המוות והוסיף בקול: "והנה דוגמה נוספת לדמיון הבסיסי בין בני האדם. כלום דימית לעצמך כי הבורא שהינו כל יכול ויודע כל בוחן את חטאיך כנגד המצוות שקיימת משל היה זבן בשוק הבוחן את משקלו של שק אגוזים? ריבון העולמים שופט אתכם, בני האדם, על דרך האמת הטהורה. מעשיכם נמדדים ביחס לנסיבות חייכם, מידת ההשתדלות והמאבק שלכם על מנת לדבוק בטוב- שווה הוא עשרת מונים יותר מהחטא והוא עצמו אינו מושפע מגורמים חיצוניים".

יוסף ההלום ניסה לעכל את כלל המידע שהוצג לו. "אז מה קורה עכשיו?", הוא שאל.
המוות חכך לעצמו לעשירית השנייה ואמר: "עתה, כאשר תמו שאלותיך, עליך לבוא עמי", המוות עצר מדיבורו למשך שניות מספר והוסיף: "נותרה רק שאלה אחת שעליה להיענות, האם אתה מוכן למות או שמבכר אתה לחיות בפעם השנייה?".

אם עד רגע זה היה יוסף מבולבל קלות, עתה היה נדמה לאדם האחוז שיטיון, מתבונן בעיני עגל תמות באורחו. "מה…למה אתה מתכוון?", שאל ברפיון.

-"זה הנוהל. ביום בו מגיע זמנך למות אתה רשאי לבחור האם להיפרד מהעולם או שמא מבכר אתה להתחיל את חייך בשנית. רק דבר אחד טרם אמרתי לך והוא: ניתן לחזור על חייך רק פעם אחת כך שבסך הכול תוכל לחיות פעמיים".

יוסף שקל בכובד ראש את הצעתו של המוות. ככלות הכול לא הספיק הוא לעשות כל כך הרבה דברים עליהם חלם. הוא לא כבש את פסגת הקילימנג'ארו, מעולם לא צפה במטר מטאורים, לא שיחק אחד על אחד עם ביל ראסל, לא הגשים את חלומו הגדול לפתוח חברה לייצור ציוד סקי וההחמצה הגדולה של חייו, 2 ילדיו, קרן ובועז.

לאחר דקות מספר, בהן המתין המוות בדממה לתשובתו, פתח יוסף פיו ואמר: "אני רוצה לחזור".

-"מדוע?", שאל המוות.

"את חלומותיי לא הגשמתי, אך הסיבה האמתית לרצוני זה הינה שנאתם של ילדיי לאביהם. כלום שווים חיי מאומה באם שנאוני ילדיי?".

-"האם אתה משוכנע בכך?".

"הנני משוכנע עד עמקי נשמתי".

-"אם כן תן לי להראות לך דבר מה העשוי לשנות את תפיסתך. היה ותחליט על כל פנים לחיות שוב- אמלא את משאלתך".

"אני מסכים", ענה יוסף.
***
"אדם מתחיל למות ברגע לידתו. רוב האנשים חיים תוך הכחשת חיזורו הסבלני של המוות עד שהם ערים לו פתאום, מאוחר בחיים ועמוק בחולי, יושב למראשות מיטתם."
(דין קונץ, "הבעל")
***
ברגע הראשון הוא התקשה לפתוח את עיניו מפאת האור החזק. הוא מצמץ קלות, נאבק עם האור החזק, ולאט לאט החל פוקח את עיניו. הוא עמד בפתחו של גן שעשועים. המקום נראה לו מוכר, אך זכרונו בגד בו וניסיונו לפענח איה הוא נמצא העלה חרס. הוא הביט לימינו וראה דמות מוכרת, "המוות" זעק מוחו. לפתע הוא נזכר בכול, על שיחתו עם המוות, החלטתו לשוב ולחיות מחדש את חייו ואת הצעת המוות להראות לו דבר מה. כל זה נראה היה כאילו קרה לפני שנים רבות.

"התאוששת, ידידי?", שאל המוות.

-"איפה אנחנו?", השיב יוסף.

"על שאלה זו יכול היית לענות בעצמך, אנחנו נמצאים בגן משחקים. השאלה שהיה עליך לשאול היא מתי אנחנו ואילו התשובה לשאלה זו היא שנת 1968".

-"ו…מה מטרת הביקור שלנו בעבר, אם יותר לי לשאול?".

"חכה ותראה".

בעודם מדברים נכנסו לגן אב ובתו. הילדה- שחורת שיער הייתה ונראתה כבת 6 או 7. האב, בעל קומה ממוצעת ומבנה גוף מוצק, נראה בשנות ה-30 המוקדמות לחייו. יוסף זיהה את הדמויות מיד, היו אלה הוא וקרן ,בתו הבכורה. "אבא, אפשר לרוץ בדשא?", שאלה קרן.
יוסף הצעיר היה נראה מהורהר ולא נתן דעתו בביתו הקטנה.

"אבא! אתה מרשה לי לרוץ בדשא?", הרימה הזאטוטה את קולה.

אביה הרים את מבטו, "מותר, אבל בזהירות, מספיק צרות יש לי על הראש". מצבם הכלכלי היה בכי רע, כשהשפעותיו של המיתון הגדול ששרר בארץ שנתיים קודם לכן בוששו מלפוג.

חיוך רחב נפרש על פניה של הילדה כאשר קיבלה את מבוקשה. היא החלה לרוץ בדשא הירוק, הנאה צרופה נסוכה על פניה התמות ונטולות הדאגות. "אבא, בוא תצטרף אליי".
יוסף הצעיר היה כה שקוע בטרדותיו שכלל לא שמע את בקשתה של ביתו. משראתה כך הבת משכה בכתפיה והמשיכה במשחקה.

כל אותו הזמן עמדו המוות ויוסף והסתכלו על המחזה שהתחולל לנגד עיניהם וליבו של יוסף נחמץ בקרבו. למה אתה לא מצטרף אליה? שאל את עצמו יוסף. עתה ידע הוא כי הם צלחו לבסוף את המשבר הכלכלי שפקד אותם. המחזה שנגלה לפניו לא היה יחידני מסוגו, הייתה זו תמונה בודדת מתוך סרט ארוך ששיקף את אותה המציאות, תמיד העדיף הוא את העבודה על פני ילדיו. השעות המאוחרות בהן שב מהמפעל משום שבחר להישאר שעות נוספות, זאת בידיעה שילדיו כבר יהיו שרויים בשינה עמוקה, מוחו הטרוד חדשות לבקרים בענייני דיומא באופן בו האפיל על השעות שכן שהה במחיצת ילדיו נראו לו עתה, במבט לאחור, כזוטות, כה שוליים ביחס לזמן שפספס עם ילדיו. לחלוחית בצבצה בעינו.

בכי.

קול זעקה חרישית שפילח את הדממה וקטע באחת את האווירה הפסטורלית שאפפה אותם. העוברים והשבים הבחינו בילדה הקטנה השרויה על הקרקע, מייבבת בבכי תמרורים. מהם שנעצרו בהליכתם ותרו אחר גורם אחראי שייגש לילדה ומשנוכחו לראות את יוסף הצעיר ניגש אליה במהירות נענעו ראשיהם, מבקשים להביע הזדהות עם כאבה של ילדה, ומיהרו להמשיך בדרכם.

החתך בלחייה של קרן היה עמוק למדי והדם שניגר ממנו הכתים את בגדיה היפים. כפות ידיה, איתן ניסתה, ללא הועיל, לבלום את נפילתה, כאבו מאוד מעוצמת המכה.

יוסף התקרב אליה בצעדים גדולים ומהירים. כשראתה אותו מתקרב סברה קרן כי עתה ינהג בה ביד קשה כהרגלו ויפרוק עליה את זעמו. הרי הדגיש בפניה כי תישמר במרוצתה ואילו היא נהגה בפזיזות ובכך הביאה את עצמה להיפצע ולשמלתה להיקרע.

"את בסדר?"

קרן הרימה את עיניה הרכות ופגשה בעיניו של אביה. להפתעתה ולשמחתה לא היה מבטו מבט כועס, אלא מבט דואג, מבט אוהב.

"קרן, את בסדר, מותק?", שאל בשנית.

-"כואבות לי הפנים וגם כפות הידיים והברכיים", ייללה.

"בואי אליי", אמר ונשא אותה על כפיים, כמוצא שלל רב.

-"אתה לא כועס?", שאלה אותו בתו.

"לא ילדה שלי. את השיעור שלימדת אותי את לא ניתן לכמת בכסף. עצמי ובשרי את וכשאת דואבת- חש אני בכאב כפל כפליים." לאחר שתיקה קצרה הוסיף: "את יודעת מה טוב בנפילה?".

-"לא אבא".

"מה שלא הורג- מחשל. המכה אמנם הכאיבה לך ופצעה אותך, אך נהגת בגבורה והתעלית על כאבך ובכך תהי מחושלת מפני פגיעות שיהיו לך בעתידך".

-"ואולי לא אפגע יותר לעולם, אבא? ואז איך ייטיב עמי החישול?".

יוסף הזקן חייך לעצמו כשענה לשאלת בתו יחד עם הגרסה הצעירה שלו: "לצערי, בתי, את עוד
תפלי ותקומי, תפלי ותקומי- אלו הם החיים, אבל כשתפלי אל תיכנעי לנפילה, לייאוש, אלא אזרי עוז ותקומי חזקה יותר, נחושה יותר".

הם המשיכו בדרכם לעבר הבית. קרן חייכה, יוסף חייך. "אידיליה של ממש", הספיק לחשוב לעצמו הזקן לפני שהרגיש את עולמו סובב סביבו במהירות כשנעקר ממקום עמדו לעבר התחנה הבאה בסיורו של המוות.

ריח מוכר.

הריח אפף את הבית בשעה שנחתו בו יוסף והמוות ממסעם. יוסף שאף את הריח לריאותיו. היה זה הריח האהוב עליו ביותר, ריח בישוליה של נילי שאת מאכליה כה אהב. "כמה מורכב הוא האדם", הרהר לעצמו לפתע, "הרי אם היה נכנס אדם זר לדירתי וטועם ממאכליה של נילי היה ודאי מבכר את מטעמיה של אשתו ואילו אני, מבלי לדעת את טעם בישוליה של אותה אשת הזר, יודע כי הייתי מעדיף את מאכליה של נילי. האופה במאפייה- עבודתו להכין מאפים ובכך הוא מתמחה ואילו מפאת רגשות הנוסטלגיה, המעניקים לאדם תחושת שייכות וביטחון, וכלל לא קשורים לטעם המזון עצמו, יבחר הוא במאפיה של אשתו. אם כך הוא הדבר כלום קיים בכלל מונח של אובייקטיביות טהורה? הלא גם אם יהא האדם חף מאינטרסים, יושפע הוא מהסביבה בכל דרך שאך תעלה על הדעת".

בעוד הוא מפליג בדמיונו ובשיחות בינו לבינו, כפי שנהג לעשות פעמים רבות, נשמע סיבוב מפתח בדלת הכניסה. לפתע הבחין יוסף בלוח שנה התלוי על הקיר, הייתה זו שנת 2006.

"שלום", נשמעה קריאה מכיוון הפתח ובועז בן ה-30 נכנס בעד הדלת.

-"שלום וברכה", נשמעה הקריאה מנגד כאשר אשה באמצע שנות ה-40 לחייה ניגשה לדלת, לא הייתה זו נילי, כי אם קרן. "בואו, היכנסו", הוסיפה.

בועז ועמו אשתו, תמי ובנם, אורי, נכנסו בעד הדלת. "ילדים, בואו לפה, הם הגיעו", הכריזה בקול. קול טפיפות נשמע ויגאל, בנה הקטן של קרן, הופיע ולאחריו גם אלון, בנה הגדול ואישה, גיא.

הם צעדו יחדיו לסלון ביתם של קרן וגיא, רעש, המולה ושחוק ממלאים את חלל הבית. בראותו את ילדיו מוסבים יחדיו עם משפחותיהם, ששים ושמחים, נמלא ערגה, סיפוק.
אושר.

"אתה מתעתד לבקר את הזקן שלנו בקרוב?", שאלה קרן את בועז לאחר זמן מה.

-"אני מאמין שכן", השיב לה, "לא ביקרתי אצלו כבר למעלה מחודשיים".

"שמע, דיברנו לא אחת על הנושא, שנינו אנשים בוגרים ולא בנקל אשכח את השוטים ולא את העקרבים אשר הכה עמם בנו, אבל יודעת אני כי מכורח אהבתו אלינו נהג כך. כמה לילות נטולי שינה היו לו על מנת שיהיו בביתנו מוצרי מזון, ביגוד וכיוצא באלה? כמה ניסה, ללא הועיל, להביא אותנו לשלמות בכל תחום ותחום, למרות דרך הביצוע הבעייתית, בלשון המעטה. בטוחני כי רבה אהבתו אלינו וכי היא שהביאה אותו לנהוג כן".

-"כמה חכמה את, אחותי, וכמה צודקת את. רק כיום, כאשר בגרנו ולאחר שנים מבין אני את אשר השכלת את להבין, אך עדיין המחילה קשה היא מאוד".

עיניה של קרן נצצו למשמע דברי אחיה. "טוב, חדל מלדבר בנושא הזה. מה על כך שנצא כולנו לטיול בצפון בפסח?".

"בהנחה שהזאטוטים שלי לא ילכו לאיזו קייטנה זה נשמע לי רעיון נפלא".

ובאומרו כן הרגיש יוסף בשנית כי הוא נעקר ממקומו והמציאות למול עיניו נעלמה כהרף עין.
***
הזקן התבונן בתקרה הלבנה.

שנייה, שתיים, שלוש שניות ולפתע חזר אליו הכול. האם היה זה חלום? הוא הסתכל הצידה וראה אדם לבוש שמלה, כנהוג בימי קדם, "אין זה אדם, כי אם המוות", קרא מוחו.

"שבנו להווה. עתה אין לנו זמן רב מדי, הזמן קצר והמלאכה מרובה", אמר המוות, "כעת עליך להחליט מהו הנתיב אשר בו תלך, האם בחיים תבחר או שמא בחיים מחדש תחפוץ?".

יוסף הפך במחשבה בראשו. הן היה כה בטוח בבחירתו בטרם מסעם לעבר ועתה הפך עורו באחת?

-"בתחילה סמוך ובטוח הייתי כי עליי לשוב ולחיות מחדש את חיי", פתח יוסף, "לא הגשמתי את חלומותיי ולא מימשתי את שאיפותיי", הוא עצר ויצר אתנחתא קלה לפני שהמשיך בדבריו ואמר: "עכשיו לכשראיתי במו עיניי איך ביחסי אל ילדיי הרחקתי אותם ממני, אך באותה נשימה הענקתי להם את הכלים להיעשות האנשים שהם היום, בעלי משפחות לתפארת, מחונכים, מנומסים, משכילים ומלאי שמחת חיים לא נותר לי אלא לבחור במוות. האהבה והמחויבות לאושרם של ילדיי גדולות הן מכל חלומותיי גם יחד, כלום יש לאדם מטרה נעלה מאשר לקיים את חובתו כלפי אשתו וילדיו? לכן, בלב שלם ובשמחה מהולה בעצב, אפנה את מקומי בעולם למען ילדיי ולמען ילדיהם שלהם". עיניו של יוסף נצצו. זמן רב מאוד שלא היה כה נחוש ובטוח בהחלטתו, "וכאשר אבדתי- אבדתי", הוא אמר בלבו וחייך.

-"האם זוהי החלטתך הסופית?", שאל המוות.

"כן", ענה.

-"ובכן, שמח אני לראות כי כך החלטת. למען האמת שמחתי כפולה, שכן ישנו דבר אחד ששמרתיו מפניך. למען האמת הדבר אשר אמרתי לך בטרם יציאתנו למסע היה האמת באופן חלקי בלבד. אמנם ניתנת לך ההזדמנות לחיות פעם נוספת, אך הזדמנות כזו ניתנת פעמיים, משמע שאדם יכול לחיות שלושה גלגולי חיים".

יוסף האזין בקשב רב, גומע בשקיקה את אשר סיפר לו המוות.

"יוסף, יקירי, לפני 80 שנים פחות חודשיים נפגשנו אתה ואני לראשונה ואז, בניגוד לפגישתנו הנוכחית, לא הייתה לך כל סיבה להתחבט באשר לאפשרות בה היה עליך לבחור. מאשתך דאז התגרשת לאחר שלוש- עשרה שנות נישואים, בהן הייתם עסוקים בעיקר במריבות, את הילדה שלכם נטשת ודווקא במישור התעסוקתי נחלת הצלחה כבירה והיית לאיש עסקים ממולח ומצליח. כששאלתי אותך בפעם ההיא מה ברצונך לעשות ענית לי ללא היסוס כי מעדיף אתה לקבל הזדמנות שנייה ולו רק כדי לנסות ולתקן את אשר עשית בחייך הראשונים. כאשר ניצב אתה לפני כעת חיה, לא כאדם שחי חיים רוויים הנאות והצלחות, אלא חיים מרים בהם מעטים הם רגעי האושר, אך את הדבר החשוב באמת, הכנת הקרקע לדורות הבאים, השגת. עתה יכולים אנו לעזוב ויהא זה המסע האחרון שלך".

והושיט מלאך המוות את ידו ויאחז בה יוסף וחיש מהר יצאו שניהם אל המוות, אל הלא נודע.