חוסר שלמות

זה היה פשוט יפיפה. אדיר. לזלמן פשוט לא הייתה יכולת לתאר לעצמו בצורה ברורה את התחושה האלוהית שהציפה אותו. התחושה הנצחית שתפסה במעלה עמוד השדרה שלו וגרמה לכול גופו לסמור כאשר הגיעה בסופו של דבר לראשו המקריח. התחושה שעטפה אותו כאשר הרקדנית הרימה את רגלה הדקיקה לאוויר.

הוא לא ידע על כמה מזה שם לב הגבר הרזה והגבוה שישב במושב לשמאלו, זקוף וקפוא. למרות שזלמן לא הפסיק להתנשף ולהזיע. ורגליהם נגעו בטעות פעם או פעמיים.
אבל בכול מקרה, הוא כן ידע בוודאות שלאה, זוגתו שתחייה. הרגישה שהוא חווה רגש בלתי רגיל. והייתה מרגישה זאת גם אם לא הייתה יושבת במושב שלימינו וידיהם היו משולבות זו בזו. בדיוק כמו שהוא הרגיש שהיא אינה שקטה ושגם היא חווה תחושה אלוהית, והיה מרגיש זאת בוודאות גם אם הייתה יושבת בצד השני של האולם. ולמה שלא תרגיש ככה? זה היה רק טבעי.

החליאה אותו המחשבה על כך שיושב אדם באולם, צופה בסיבובי הגוף המושלמים האלה , בקפיצות המדויקות האלה, בשפת הגוף העדינה והחלקה כול כך הזו. ולא מרגיש שהוא מוצף כולו בשלמות, לא מרגיש שהוא כולו נסחף על גלי המוסיקה המהפנטת והתאורה המרטיטה, אל היופי האוטופי עצמו. מעורב ברגשות עזים של שמחה עצב ומשיכה אל רגליה הדקיקות וידיה העדינות של הרקדנית המופלאה. שהיא בעצם מלאכית בתחפושת אישה, על פי דעתו האישית של זלמן.
הוא לא הרגיש בושה על כך שנמשך אליה. גם לא מבוכה בפניי לאה. הוא רק היה מוטרד אם לאה לא הייתה נמשכת אל הרקדן המופלאה, שבלעדיו הדואט המדהים הזה לא היה הופך לדו קרב של רגש וחושניות. למרות שזלמן היה סטרייט גמור. הוא יכל להודות שגופו של הבחור הזה פשוט שמימי.

ובדיוק בגלל כול זה היה לא כול כך קשה לראות את כול העלובים, החלשים, הנלוזים והנחותים, שישבו בשורות מתחתיו, חלקם אפילו בשורות הראשונות ממש, ובהו במסכי הטלפון שלהם, אפילו לא מבחינים בשלמות האדירה שעומדת מולם. אלוהים אדירים, איזו טיפשות. איזו חוסר שלמות. זלמן בקלות יכל לצאת מכך מדעתו. למזלו הוא חונך בבית טוב ולכן הצליח להתעלם מהם. הרי ביתו, שהיה מוצף כולו שלמות עילאית, מהציורים ועד הכורסאות, (וגם בדברים הלא מוחשיים כמו מוזיקה שמילאה אותו), היה מוקף כולו בחוסר שלמות שנזלה לכול עבר מהרחוב, הפארק והבתים השכנים. במקום כזה הוא חייב היה ללמוד להתעלם מהכיעור והרדידות (היום דרך הגב. הוא חי ביחד עם לאה בשכונה משולמת לחלוטין. ולכן אין צורך לדאוג).

זה היה כשהרקדנית שכבה על גבה בקדמת הבמה, פנייה אל הקהל, כשזלמן נוכח לדעת מה הוא קצה גבול היכולת שלו. איפה חוסר השלמות כבר כול כך חזק עד שלא יוכל להתעלם או לנצח אותו.

בדיוק אז, כשבן זוגה נשכב בתנוחה עוברית מאחוריה, קצות הצבעותיו נוגעות ברגליה, והמתח האדיר של הדואט כולו עמד להגיע לשיא ולהישבר על ידי המוזיקה הפומפוזית שמלווה בכניסה אדירה של עשרת הרקדנים האחרים לבמה. בדיוק אז, שמע זלמן מאחוריו שני נשים צעירות, אולי אפילו נערות. ולמרות של ראה אותן, הוא היה יכול להיות בטוח שהן שקועות במסכים (באמת שלא היה לו מושג מה שתיים כאלה יחפשו במקום כזה דרך הגב). בדיוק כשהרקדן האחרון מהעשירייה עמד להיכנס שאלה אחת את השנייה בקול בהחלט לא שקט "תגידי, ראית את התמונה ששלחתי לך?" "לא. תשלחי שוב!", ענתה לא השנייה.

זלמן לא עמד בזה. המילים הדהדו בראשו שוב ושוב. "הו הכיעור! הו האווילות!" הוא חשב ופשוט התמוטט. הוא ידע שמעכשיו לא יוכל להתרכז במופע. רק ישמע כול הזמן את קולם מהדהד בראשו. הוא ניסה לשכוח, אבל הן המשיכו, מדברות ומדברות בחוסר שלמות מכאיב ודוקר כול כך. וגם אם זלמן לא הבין בדיוק מה אמרו. מילותיהם ריחפו כול הזמן סביבו.
וברור שגם ללאה זה הפריעה. "מה זה צריך להיות. איזו זוועה זו" לחשה באוזנו. הוא הנהן אליה. קורס. כמעט בוכה. "למה אף אחד לא עושה עם זה משהו? זו פשוט בושה וחרפה!" הוא שמע את הגבוה לידו אומר לזוגתו. אז הם לא היו היחידים שסבלו.

תוך רגע כבר כול השורה התלחששה על כך שזה אסון ועל שמישהו חייב לעשות אם הבנות האלה משהו. וההן מאחורה המשיכו לדבר ועוד כאילו בכוונה מילותיהן עוד הפכו ליותר ויותר עלובות.
ברגע אחד הבין זלמן מה עליו לעשות. הוא קם ופנה אליהן.
"סליחה" אמר זלמן. "אתן יודעות שאתן מאוד מפריעות לכולנו. אנחנו לא מסוגלים ליהנות מהמופע ככה" "אנחנו לא חייבות לך כלום סבאל'ה" אמרה אחת, השנייה הסתפקה בלזרוק אליו את בקבוק השתייה שלה.
"איזו חוצפה" אמר האיש הגבוה" "חייבים לעשות משהו" אמרה לאה. "מה את רוצה שאני אעשה!" התעצבן זלמן. "כבר דיברתי אתן, הן לא סופרות אותי, מה כבר נשאר לי לעשות!" הוא הרגיש שהערב כולו נהרס. גם בכלל לא עמד לו יותר. "ששש… תירגע" אמרה לאה בקול נעים. "אני אקרה לסדרן"
זה עזר לו קצת. אבל ממש קצת. כי הוא לא חשב שלקרוא לסדרן יעזור. הוא לא האמין לסדרנים.

"שום דבר לא יקרה אם תיקראי לסדרן" אמר ללאה. "שווה לנסות" היא אמרה וקמה. זה מה שהוא כול כך אהב בה. את האופטימיות. "טוב בסדר" מילמל בזמן שהיא פילסה דרך ביציאה מהשורה. כמובן שכולם נתנו לה מרחב לעבור ולא התלוננו. הם ידעו עד כמה העניין רציני.
בינתיים המופע המשיך. אבל זלמן כבר בכלל לא שם לב למה שקרה על הבמה. כעבור שתי דקות חזרה לאה עם הסדרן. היא הצביעה על שתי הטיפשות. הסדרן התקרב אליהן. באמת שזלמן לא האמין שזה יעבוד. היה לו כבר ניסיון די מקיף עם סדרנים. פעם, כשהיה במופע תאטרון של הקאמרי, זוג אחד לא הפסיק לדבר, והסדרן רק שלף מולם את הסכין ובכלל לא עשה כלום. בגלל זה הפסיק ללכת לקאמרי. והייתה גם איזו פעם אחת בסרט צרפתי מושלם שבה הסדרן שקרא לו רק הוריד את הלשון לזה שדיבר. דבר שגם לא עזר וגם יצר המון לכלוך. בכלל, אפשר לומר שהסדרנים תמיד, בכול מקום, הפתיעו אותו לרעה.

ובגלל זה מאוד הופתע מאוד כשהסדרן, שדווקא נראה היה מאוד מנוסה. טיפל בהכול בצורה באמת יוצאת דופן.

הוא פנה אל הצעירות. אמר להן בטון ענייני, נוזף אך גם רך מאט, שהן מפריעות מאוד לכולם. ואז בשקט, בלי הרבה עניינים. שלף אקדח קטן. ירה לראשונה בראש, ולאחר מכן לשנייה. לאקדח חובר משתיק קול, כך שזלמן כמעט לא שמוע דבר. אחר כך ניקה הסדרן את הדם, שלא הספיק להתפזר יותר מדי, עם מפית קטנטנה מאותרת קטיפה, וסחב את שתי הגופות החוצה. כול התהליך עצמו לא לקח יותר מעשרים שניות. באמת שזלמן היה מופעם.

לאה התיישבה לידו. "אמרתי לך שכדי לקרוא לסדרן" אמרה. "את צודקת" הוא אמר בשקט , וחזר לצפות במופע. לקח לו רגע להיכנס לזה לגמרי מחדש ואז שוב, הוצף בבת אחת בשלמות אין סופית.

חוץ מאוד איזה זקן אחד שהסדרן מיהר לטפל בו, ארבע שורות מתחתיהם. כול שאר המופע עבר חלק. פשוט מושלם