חוטבי עצים

אני מקבילה אנשים לחוטבי עצים.
ואני עץ חזק מאד.
מכה, שתיים, שש, עשר, יכאיבו טיפה אבל לא יפילו אותי ואני אמשיך לעמוד בשבילכם איתנה.
שש עשרה, עשרים, עשרים ושמונה, אני אתחיל לקחת דברים בערבון מוגבל.
יותר מזה המוח שלי יפתח אליכם אנטי שאין דרך חזור ממנו. גם אם אני מאד אוהב וארצה להמשיך להיות שם בשבילכם המוח שלי יחסום אותי. מן מנגנון הגנה.
נכון, המכות הקטנות האלה בכל פעם גרמו לי רק לסדקים בהתחלה. אבל אני עץ. לא שק איגרוף.
בסוף ימאס לי ואני אפול.
והמשמעות היא שברגע שאני נופלת אני מוותרת עלייך.
בסוף, כמה בן אדם יכול להכיל יחס רע מאנשים רק כי הם מרגישים בנוח להתייחס אלייך איך שהם רוצים
בלי תקנה, בלי עצם בלשון, בלי מעצורים?
לא הרבה.