זמן

היה היה איש שמאס בזמן.
נמאס לו ממנו, מהזמן הזה, שחולף לו, וחולף לו. בלי לשאול אף אחד, בלי להתייעץ. פועל על דעת עצמו.
נמאס לו שדווקא ברגעים טובים הוא חולף מהר, לא נותן להם להישאר, למרות שהוא היה רוצה להישאר בהם לנצח, או לפחות עוד קצת;
ונמאס לו שברגעים רעים הוא חולף לאט, לא נותן להם לעבור, למרות שהוא היה רוצה שהם יעברו ישר, או לפחות מהר.

נמאס לו שכל הדברים משתנים כשהזמן חולף.
נמאס לו שאי אפשר לחזור אחורה, לדברים מסוימים;
ונמאס לו שאי אפשר לעבור קדימה, בשביל לגלות מה העתיד צופן לו.
נמאס לו, שכל כך הרבה דברים טובים, שייכים לעבר כבר, ואי אפשר לחזור אליהם. ונמאס לו מהאשליה המתוקה הזו של הנוסטלגיה, שגורמת לך לחשוב שהדברים היו הרבה יותר טובים ממה שהם היו באמת. כי זה תסכל אותו. הוא רצה לחזור לעבר, לדברים הטובים האלה שמומתקים על ידי הנוסטלגיה, אבל הוא לא יכל.
וכמובן, נמאס לו גם מהדאגה שנובעת מכך שיום אחד, אחרי שהזמן יחלוף, בלי לשאול אף אחד, בלי להתייעץ, הזמן גם ייקח אותו, לעולם אחר.
לעולם המתים.

באחת מיחידות הזמן שבני האדם הגדירו, האחת שבה השמש זורחת בשמיים, הוא קם. והחליט שהוא חייב לעשות עם הזמן הזה משהו.
הוא רצה לעצור את הזמן.
בהתחלה, הוא ניסה להשמיד כל שעון שהוא עבר על פניו. הוא ניתץ, הרס, כל אחד מהשעונים שהצליח למצוא. אך מלבד נזק של ניירות שבני אדם מייחסים להם ערך,
לא קרה כלום.

לאחר מכן, הוא ניסה להשמיד את השמש, הירח, וכדור הארץ. הוא תיאר לעצמו, שאם ישמיד את הכוכבים שעל פיהם בני האדם הגדירו את יחידות הזמן, אולי הזמן עצמו יפסיק להתקיים. אך מלבד אשפוז בבית שאליו הולכים אנשים שההתנהגות שלהם לא תואמת את הנורמות של החברה, בשל כך שדיבורים על השמדת השמש, הירח וכדור הארץ לא בדיוק תואמים את נורמות אלו,
לא קרה כלום.

לבסוף, הוא הגיע למסקנה שככל הנראה יש איזשהו אדם או ישות שאחראים על זה. מישהו היה חייב ליצור את הזמן הזה. לא יכול להיות שזה נוצר מעצמו.
הוא רצה לפגוש את אלוהים.
הוא חיפש אותו, וחיפש אותו. בכל העולם הוא נסע, במטרה למצוא את אלוהים הזה. הוא חצה יבשות וימים, הרים ונהרות. מסעו היה ארוך, והזמן חלף לו לאט, למרות שהוא היה רוצה שהוא יחלוף מהר.
עד שהוא מצא אותו.

האיש התייאש מהחיפושים אחריו, ושב לביתו. ודווקא בביתו, לפתע אלוהים נגלה אליו. הוא לא היה מוחשי, הוא רק שמע את הקול של אלוהים בראש שלו. הוא לא היה בטוח אפילו אם זה אמיתי או שזה רק בדימיון שלו, שבני האדם הגדירו.

"איך אתה מעז להטיל בספק בזמן?" שאל אותו אלוהים.
האיש פירט לו את כל הסיבות שבגללן מאס בזמן.
"כל זה טוב ויפה", אמר אלוהים. "אך איזו אלטרנטיבה יש לך להציע?"
האיש חשב על כך מספר שניות. ולאחר מכן מספר דקות. ולאחר מכן מספר שעות. וכך עד שהגיע ליחידות גבוהות וגבוהות יותר של זמן שבני האדם הגדירו. ולבסוף הגיע למסקנה ברורה.
"אני רוצה ללכת לעולם רחוק", אמר האיש. "הרחק מהזמן, ומכל דבר אחר שקיים בעולם הזה".
וממש באותו הרגע, לאחר שחלף, בלי לשאול אף אחד, בלי להתייעץ, הזמן לקח אותו, לעולם אחר.
לעולם המתים.