זה סיפור על שופט, ועל שני אנשים
היה היה פעם, לפני עידן ועידנים, שני איכרים, פשוטים.
שני האיכרים היו אחים, ולכן גרו אחד ליד השני, וחייהם התנהלו בשקט ובשלווה.
יום אחד הלכו שני האחים ביחד, כמו בכל שבוע ביום שבת, לטיול בשביל שבין שני השדות של האחים.
האח הראשון הביט בשדה של אחיו וחייך לעצמו כשהוא חושב: " איזה יופי שהשדה של אח שלי כל כך טוב."
האח השני הסתכל על השדה של אחיו, חייך, וחשב:" אני שמח שאח שלי כל כך מצליח."
האחים הסתכלו אחד על השני במבטים מחויכים, החזיקו ידיים, והחלו לרוץ. הם רצו בהרגשה של שחרור, שכל העולם שלהם.
כשהם חזרו לבתיהם האח הראשון אמר לשני: "מה אתה אומר שנעשה ארוחת ערב אצלך?"
האח השני חייך והשיב:" בוודאי! תבוא עוד שעה."
האח הראשון התארגן לקראת הארוחה, התלבש יפה, ויצא החוצה לעבר הבית של האח השני.
האח השני החל להכין ארוחה גדולה: סלטים, גבינות ולחמים, יין וכל טוב.
כשהגיע האח הראשון לבית האח השני הם חייכו, התחבקו, דיברו קצת ביניהם, ואכלו.
האח הראשון החמיא לשני שהוא מבשל כל כך נפלא.
האח השני חשב שלא יכול להיות אהבה יותר גדולה בין אחים ממה שהם כרגע.
כשסיימו את ארוחת הערב קרה הדבר המפתיע. האח הראשון ראה את החמור של האח השני משתעל ונחנק. הוא מיד הלך לעזור לו והנשים אותו.
החמור נחנק וזז לכל כיוון. האח הראשון קיבל מכה בפרצוץ מהרגל של החמור.
לבסוף החמור השתעל והקיא. באח הראשון ראה שבקיא יש מין דבר זוהר. הוא הרים את החפץ וראה למרבה התדהמה: יהלום. יהלום יפה וזוהר, ששווה לא מעט.
האח השני הודה לאח הראשון שהציל את החמור ואת היהלום שלו שהוא החביא בתוך החמור.
האח הראשון לא הבין. הוא חשב שהיהלום שלו כי הוא הציל את היהלום ואת החמור.
הוא לא נתן לאחיו את היהלום. האח השני התעצבן וביקש אותו יפה, אך בנימה עוקצנית.
האח הראשון ברח לביתו עם היהלום, והאח השני רדף אחריו. הוא ביקש לדבר עם האח הראשון, ולפתור את העניין, אבל האח הראשון לא הסכים, ואז החליט האח השני לתפוס את היהלום מידי אחיו. הוא לא הצליח והחליט שזה משימה בשביל שופט.
הוא הרגיש כל כך עצוב שהוא ואחיו כבר לא היו באהבה שהייתה לפני הארוחה.
האח השני הלך לשופט והשופט קרא לאח הראשון. כל אחד סיפר את הסיפור מזווית ראייתו.
השופט חשב מעט, ושאל: "למה לא הצלחתם לפתור את זה ביניכם?"
האחים השיבו שהם רבו ולכן לא יכלו לדבר אחד עם השני. השופט הנהן ואמר שהוא רוצה ששניהם ינסו לפתור את זה ביניהם.
השופט יצא מהחדר והשאיר את שני האחים מסתכלים אחד על השני כשהיהלום מונח על הרצפה ביניהם.
האח השני אמר: " תראה מה היהלום עשה לנו"
האח הראשון השיב: "אחי, אני כל כך מצטער"
האחים הסתכלו זה על זה בעיניים נוצצות ודמעות החלו לרדת על פניהם.
הם הבינו מה הם צריכים לעשות. כל אחד מהאחים שלח את ידו ליהלום וביחד הם הרימו אותו לשולחן של השופט.
הם לפתו את פטיש השופט וניפצו את היהלום, כשהם מחובקים וממררים בבכי מר.
מושר ההשכל: מדוע איננו יכולים לפתור את הבעיות שלנו ללא שופט?
למה לא לנסות להיות מתורבתים ולהבין את מה שטוב בשבילנו לפני שאנחנו טועים?
תגובות (16)
יהלום היא אבן חזקה במיוחד שלא נשברת ממכה של פטיש של שופט
לא הפשיט שבר את היהלום, אלא האהבה בין האחים.
מושר = מוסר
ובתוך המרכאות לפסק.[בסוף משפט]
״אחי, אני כל כך מצטער./?/!/,״
הקטע יפה מאוד ויש בו מוסר השכל, הרבה ממנו.
לפי דעתי-
בני האדם הם החיה המפותחת ביותר שהיא בעלת עקרונות. היא תתווכח על מה שהיא חושבת שהיא צודקת ולכן צריכה להיכנס עזרה מבחוץ.
– כי אף אחד לא באמת חושב על איך שהו התנהג כשהוא עצבני.
אהבתי את הקטע.
לפי דעתי, כשאנחנו רבים עם מישהו ואנחנו חושבים שאנחנו צודקים אז זה כאילו האגו מתחיל לדבר ואם נגיד טעינו, האגו יפגע. לכן תמיד צריך מישהו שלישי, שבמקרה של הסיפור שלך זה שופט. מישהו נייטרלי שיוכל לעזור לשני הצדדים להבין ולהקשיב לאחר.
האדם הוא חיה מפותחת ביותר, כמו ששנהב אמרה. בוויכוחים, הריבים זה לא תמיד חייב להיות אגו לפעמים זה קטע של להגן על העקרונות שלנו.
אף אחד לא עוצר ומסתכל איך הוא מתנהג, איך הוא נראה או איך אמור להתנהג כשהיא עצבני.
בדיוק כמו שאתן טוענות, שלכל צד יש את העקרונות שהוא מגן עליהם, אפשר לחנך כבר מילדות שאפשר לפתור דברים ללא שופט, וככה העולם יהיה יותר טוב, גם בסכסוכים שבין מדינות.
סכסוכים בין מדינות אי אפשר לפתור בלי התערבות של צד שלישי.
בכל מקרה כולם נדחפים, כדוגמת ישראל ועזה-
קרי, אובמה, הנשיא של מצרים… כבר שלושה מתערבים.
זה לא עובד כי עיקרון זה כמו היהלום, הוא חזק מכל דבר אחר.
יש סכסוכים שאי אפשר לפתור, נגיד ישראל ועזה, כן שנהב אני היום אוהבת את הדוגמאות שלך חח
מלמדים את הילדים בעזה לשנוא את ישראל מגיל קטן, הם שונאים אותנו שנאת חינם, לכן אי אפשר לפתור זאת, גם צד שלישי ורביעי וחמישי לא יעזור, כי העיקרון שלהם, מה שהם גדלו עליו זה לשנוא ולהרוג אותנו.
לכן גם שופט לא יכול לעזור תמיד.
לא, העיקרון שלהם הוא שישראל תחזור לגבולות 67. שישראל תראה בדיוק כמו עזה.
הם פועלים מתוך העיקרון של – ישראל היא שלנו – וזה מה שמביאאותם לשנאת החינם.
כי אנחנו כבשנו את האזורים שלהם.
וכן גם אני אוהבת את הדוגמאות שלי :))
בגלל זה אני אומר שחינוך יכול לפתור את הבעיה. תסתכלו על מה שאתן אומרות. אתן כל כך התרגלתן שצריך שופט שאתן לא מבינות את הרעיון החדש. שינויים זה לא בהכרח רע, ואם תחשבו על העולם כמו שאני מדמיין אותו, תראו שהוא יותר טוב.
לא התרגלנו לכך שצריך שופט- זאת המציאות.
אני לא חושבת כמוך שנהב, עזה לא רוצה שנחזור לגבול 67 היא רוצה שנחדול מלהתקיים.
העיקרון שלהם שליהודים לא יהיה דרך, מדינה או מקום להתקיים בו, זה שנאת חינם. גם ונגיד שהם רוצים שנחזור לגבול 67, זה עדיין לא סיבה מספיק טובה לירות לעבר ישראל, לתת לילדים קטנים בגילינו וקטנים יותר לחיות בפחד, במועקה ובתוך ממדים בלי ידיעה מתי זה יגמר אם בכלל.
ורוי אני מבינה את העולם החדש הזה אבל הוא לא יקרה מסיבה אחת, תמיד יהיו מתנגדים, דעות שונות וכולי..
לכן זה לא אפשרי, בעולם שלך כולם חושבים ומסכימים על הכל, זה עולם משעמם לדעתי. אנחנו צריכים לפעמים את האקשן, המתח, אבל בו זמנית את הדברים הטובים ף. זה מה ששומר על האיזון.
אוקי, אני שמעתי משהו על מנהרות התופת.
במשך 12 שנה הם בנו אותם והם תכננו בראש השנה הזה לחדור לישראל ולחטוף את התושבים שנמצאים בכפרים בדרום מהבתים שלהם ולהשתלט על הדרום.
הם עושים הכל בגלל גבולות 67, ישראל אז נראתה ברוחב של 14 ק״מ ובאורך של פחות ממה שהיא היום.
הם פשוט עשים את זה כי הם רוצים את האזורים שלהם בחזרה.
רוי.
חזרת.
בדיוק שאני פורש.
לא נורא….אני אלמד מהפעם הזאת.
אהבתי מאוד את הקטע. אתה המצאת אותו?
כמובן. כל הקטעים שלי הם מקוריים שלי.
הסיפור מקסים, אהבתי את הרעיון, אך הסוף היה מעט צפוי ומשעמם.