ורד חסר קוצים

אוהב. לא אוהב. אוהב. לא אוהב.
עלי הכותרת נופלים על גבי האדמה הקרה כשהם מלטפים את רגליי העירומות. עת שחרצו את דיני, ליטופם פסק והחלו מכות טיפות המים הכבדות מן העננים השחורים כנוצת העורב, מרטיבות את שערותיי הסומרות על כל גופי. הוא לא אוהב. הם לא אוהבים.
ראשי המסוחרר לא מבדיל אם היה זה ברק בסופת השמיים הכסופה או פן היה תוצר מוחי הבל הבלים. אף רעם לא נשמע, לא מתגבר על צעקותיי האילמות.
אני מרים את עלי הכותרת, אחד אחרי השני. גשם זך שוטף אותם ומבין דהיית שנים של צבעם האדום מפיח מעט סומק שני. אני נושם אותם, להחדיר אותם בי, אך הריח אבד לנצח.
הגבעול חסר הקוצים עדיין נטוע כעורק בידי, מנסה להחזיק בכוחותיו האחרונים בעלי הכותרת המיותמים, אולם אין דבק חזק מספיק להשיבם אליו. הם צונחים אל האדמה ונבלעים בין העפר.
הם באמת לא אוהבים אותי, אני חושב. אני חושב שהגיע הזמן להפסיק לחשוב.
אני עוצם את העיניים ומשחרר את הפרח. הוא נוחת ברכות, חסר עלי כותרת מזמיני מזיקים, חסר קוצים המגוננים עליו מפניהם. בכל זאת חשים בפגיעותו ומגיעים בדקותיו הספורות ללא הספד, בבגדי חג, זר על ראשיהם ולא ביד. מה יתרון להם באחרית הצוף המרה?
ניצנים של עשבי דשא מתחילים להגיח מתוך אפר האדמה, ירוקים במלוא תפארתם, מברכים את בוא החורף. הם מדגדגים את ברכי הכורעת על רגלי היחפה בה רוח חדלה רגש.
זמירים פוצים פיהם על ענפי העץ, ואני נחבא בצל העד.
חיות הטבע מקיצות לניחוח טיהור מי הנחלים, בעוד טורפי העל חורפים תחת רעפים.
חום עדין של שמש מקרין קשת על גב ענן רחוק, והוא מעבר להישג גופי.
והורד שותק וקר לו. כל כך קר.