והרי החדשות

היה לי יום נוראי. באמת, יום כל כך רע לא היה לי כבר הרבה מאוד זמן. היו לי מיליון דברים לעשות וכלום לא הספקתי. שיעורים לאנגלית, כתיבת פעולה, ישיבה על חדר מוזיקה. שום דבר לא. מעבר לזה גם בכלל לא הצלחתי לכתוב וכשניסיתי להוציא עצבים בנגינה כל ליין שניסיתי בגיטרה היה מחורבש לחלוטין ולא בקצב. גיא התייאש ממני תוך פחות משלוש דקות.

לקראת הצהריים הרגשתי כל כך רע שפשוט לא היה לי אכפת יותר והתקשרתי אליה. בניסיון נואש וחסר היגיון להציל את היום שלי שאלתי אותה אם היא רוצה להיפגש אולי היום אחרי שאנחנו מסיימים עם כל הדברים. נחשו מה היא ענתה. היא גמגמה ואמרה שאין לה זמן, כמובן שאחר כך שמעתי חברה טובה שלה אומרת שהיא נפגשת איתה בבר בשכונה אל תוך הלילה. זה פשוט מדהים, פשוט מדהים. אני כל פעם מחדש מופתע מעצמי על כמה אני יכול להיות טיפש.

עכשיו, ימים כאלה רעים יש לפעמים, ואפילו די הרבה. העניין ביום המיוחד ההוא זה שהוא נמשך ונמשך ונמשך. כל מיני צירופי מקרים, שבאמת אין לי מושג איך קרו, הובילו לכך שמצאתי את עצמי חוזר הביתה ברגל לבד בשעה תשעה וחצי בערב אחרי יום שלם שלא הייתי בבית. רעב, צמא, עייף, ומזיע בגלל מדי החאקי המסריחים שלבשתי. נכנסתי לשכונה, ומשם לרחוב. ניסיתי לא לחשוב על כל הדברים שהשתבשו היום, ניסיתי לא לחשוב על איך היא יושבת עכשיו בבר וצוחקת. רק לחשוב על הבית אליו אני הולך להגיע. על השקט המחכה לי בו.

לבסוף הגעתי הביתה.

פתחתי את הדלת, הורדתי את הנעליים בלי לפתוח את השרוכים בכלל (הרגל שבירור יהרוס את נעליי בסופו של דבר. ועדיין, אין לי מספיק כוח כדי לשנות אותו) זרקתי את התיק בכניסה לסלון והסתכלתי סביב. כל האורות כמעט היו מכובים, דניאל הלך לישון כבר, ורותם הייתה במקלחת. הסתכלתי על השעון, השעה הייתה בדיוק זו שבה מתחילים החדשות, ובאמת ששמעתי את הטלוויזיה פועלת. תיארתי לעצמי שאמי ואבי יושבים שם. וכך באמת היה.
צפו במהדורת החדשות המרכזית, וכאילו הופנטו לאור המהבהב של המסך. באולפן ישבו חמישה גברים מזדקנים ומקריחים ואישה צעירה אחת ששאלה אותם שאלות וכותרות שריצדו ביניהם. לי לא היה אכפת ממש מכל זה, חשבתי על כך שאני צריך לחמם לעצמי את האורז שנשאר מהצהריים, אז הדלקתי את הגז. ולאחר מכן התיישבתי לידם. סתם, כדי להירגע קצת. רק אז הבחנתי בכך.

היא החזיקה בידה עט כחול, חייכה אל המרואיין בחליפה הכתומה ושאלה בנימוס: ביבי ביבי ביבי?". הוא מיד צחק בכל רם, ראו שהוא נבוך. לאחר כמה רגעים ענה לה בהיסוס: "ביב ביבי. ביבי ביבי ביבי ביבי ביבי!" ישר היה אפשר לראות שהיא לא מרוצה מתגובתו. " ביבי ביבי ביבי ביבי!" היא ענתה בכעס. היא פסל את דבריה בזלזול בעזרת תנועת יד. "חחח ביבי ביבי"
מרואיין אחר התפרץ פתאום. אחד שמלאני כזה, שהיה פעם משהו בצבא אני חושב. הוא כעס מאוד. אך דיבר בנימוס יותר מזה עם החליפה האדומה. "ביבי ביבי, ביבי. ביבי וביבי" דבריו הרגיזו את כולם, למרות הטון הנעים , ומיד התחיל שם 'קרב צעקות.

אני הייתי בשוק. מה קורה פה? מה לאזעזל? התחלתי לחשוב על כך שאולי אני הוזה מרוב עייפות. הסתכלתי על אמי ושאלתי אותה מה העניין. "אה" היא ענתה ברוגע. "ביבי ביבי ביבי ביבי" צעדתי אחורה באיטיות. לא הבנתי מילה. זה היה ממש מפחיד. ואז אבי פתח את פיו. "ביבי ביבי ביבי ביבי. וביבי וביבי" אני חושב שזה היה קשור איכשהו לסיר אורז. כי הוא הצביע עליו בזמן שדיבר.

באמת התחלתי לתהות האם התחרפנתי. ואז נזכרתי שזו לא הפעם הראשונה שזה קרה לי. שבוע קודם כששאלתי את יואב לגביי איזה משהו שקשור לשיר של פינק פלויד. הוא חייך וענה "ביבי. ביבי ביבי ביבי". הייתי בטוח שהוא צוחק אז ופשוט התעלמתי. וכך גם היה עם שירה, חברתי, פעם אחת. וגם עם ערן, המורה שלי לגיטרה. כנראה שזו מגפה.

החלפתי ערוץ כדי לבחון את זה. ערוץ אחד. איש מבוגר מקריא מהדף: "ביבי ביבי. ביב ביבי" ערוץ עשר, שני מגישים חייכנים משלימים אחד את השני. " ביבי ביבי. ביבי ביבי" ערוץ, חמש, ערוץ עשרים וארבע, ערוץ תשע, ביבי ברוסית. בכל מקום. התחלתי לרעוד

אז ממש לא ידעתי איך להתמודד עם זה. איך להגיב. זו הייתה הפעם הראשונה שלי. מאז כבר למדתי שזה תמיד כך בתאריך כזה, כל כך קרוב לבחירות. היום אני כבר יודע איך להגיב. אז הדרך הטובה ביותר שהייתה לי הייתה פשוט להתנתק. וויתרתי על להתקלח. פשוט לקחתי את האוזניות. טרקתי את הדלת ושמעתי ג'נסיס, סלינג אינגלנד בי דה פאונד. זה היה פשוט מדהים. התנתקות מוחלטת. מדי פעם שמעתי איך לסולן נפלט איזה חצי ביבי קטנטן. אבל יכולתי להתמודד עם זה