השנאה נמצאת בתוך כולם

מהרגע הראשון שעיני פגשו בעינייך, ידעתי שמצאתי את אהבתי האמיתית…
התקרבת אליי במבט מחיוך וכשהיית קרוב עד כדי כך שיכולתי להריח את הבושם שלך שאלת בקשיחות שלא ציפיתי לה איך קוראים לי ואם אפשר לקבל את המספר שלי…ואני? אני הופנטתי על ידי עינייך התכולות ונשבתי בקסמן….
קבענו להיפגש לסרט ואחריו עלינו לקפה אצלך ואז התחיל הסיוט שלי…
ברגע שנכנסתי הייתה לי תחושה רעה…
סגרת את הדלת ונעלת אותה ואז איבדתי את ההכרה….
חבטת בראשי ואני התעלפתי וכשהתעוררתי מצאתי את עצמי אזוק למיטה זרה ולבוש בבגדים שונים מאלה שהייתי איתם…
חשבתי שהשתכרתי ושזה רק משחק אבל אז נזכרתי שלא שתיתי וההבנה הכתה בי במלוא כוחה: אתה, היפיוף עם העיינים הכחולות, חטפת אותי ואף אחד לא יידע לאן נעלמתי…ואז נכנסת וכל הכעס והפחד נעלמו כלא היו כשראיתי אותך ושוב הלכתי לאיבוד בעינייך ואתה ניגשת אליי והרגעת אותי שאם אני אעשה כדברייך אתה לא תפגע בי ותשחרר אותי…אמרת לי לנשק אותך ואני בלי לחכות להוראות נוספות נתתי לך נשיקה מכל הלב כזו שרק אפשר לחלום עליה…זו לא הייתה נשיקה מזויפת כדי שלא תהרוג אותי אלא נשיקה ממלאת תשוקה, אמיתית.
התחלת לקרוע ממני את החולצה כשלפתע נעצרת וצעקת:" אני לא יכול!אני לא יכול לעשות לך את זה!אני יודע שרק פגשתי אותך אבל בזמן הזה כבר הספקתי להתאהב בך ואני פשוט לא יכול להשתמש בך רק כדי לשעשע את עצמי! אני מצטער…." ואז הוא שחרר אותי ובעודו מלווה אותי לדלת אמר שיבין אם אני אתלונן במשטרה….
אבל אני? אני כבר הספקתי להתאהב בך ולא היה לי אכפת שלפני רגע חטפת אותי ופשוט התנפלתי עלייך בנשיקה וואז לחשתי לך באוזן שלא תדאג, אני לא אספר לאף אחד כלום אם תבטיח לי שניפגש לפחות פעם בשבוע בשביל עונג גופני טהור ואתה רק בהיתי בי ובעינייך ראיתי ניצוץ של אהבה… וכך באמת נפגשנו מידי שבוע עבור עונג פיזי צרוף…
כל צד קיים את שלו בעסקה, אתה הענקת לי רגעים של אושר והנאה ואני מצידי נהניתי ולא סיפרתי לאף אחד…. התחלנו לדבר ולהכיר אחד את השני לעומק עד שהפכנו משני אנשים שנפגשים רק בשביל הנאה פיזית לזוג אמיתי…. הכרנו אחד את משפחתו של השני ונהנו יחד מהחיים….עברו חודשים והנה כבר שנתיים מאז החטיפה ושנה וחצי לאחר שהתחלנו לצאת הצעת לי נישואין ואני כמובן עניתי כן…מיד סיפרנו לכול וכולם שמחו בשמחתנו…. עד החתונה העברנו את הזמו כמו כל זוג, בבחירת בגדים, אולם,מוזיקה אוכל וכן הלאה…ואז הגיע יום החתונה….
נסעתי אל הכנסייה בכזו התרגשות שאפילו השוטר שעצר אותי לא רשם לי ד"וח מרוב שהתרגשתי….הגעתי לכנסייה וכל האורחים קיבלו את פניי בקריאות נרגשות…. התקרבתי למזבח ואתה חיכית לי שם..כבר החלפנו נדרים שפתאום התפרצו לאולם חבורת בריונים חמושה שפצחה בקריאות הומופוביות: "לא לחתונות של הומואים! זה לא טבעי! אן לכם זכויות! זה מגעיל ולא אנושי!" ואני כמתוך אינסטינקט קפצתי עלייך כדי להגן עלייך וחטפתי את הכדור במקומך….
וכך שכבתי שם בזרועות אהובי ממלמל מילים אחרונות:" אם לא הייתי פוגש אותך שום דבר מזה לא היה קורה……היו חייבות להיות לך עיניים כאלה מדהימות? רק בגללך נהייתי הומו ועכשיו אני עומד למות! מרוצה?"…. ואתה? כל כל מה שעשית היה לבהות בי ולמלמל "אני מצטער" ו"בבקשה אהובי אל תמות העזרה בדרך" ואני בזעם של דקת החיים האחרונה רק צעקתי: "ידעתי שלצאת מהארון זה רעיון גרוע! אם לא אתה הייתי מתחתן עם בחורה וכל זה לא היה קורה! אני שונא הומואים!!!…".
וכך השארתי אותך אהובי היחיד, אהוב ליבי האמיתי, כואב ופגוע, בתחושה שאתה גרמת למותי…אילו רק הייתי יודע למה זה יגרום לא הייתי נותן לך להתחיל איתי…. אהבתי אותך אהבת אמת אך ברגע האמת יצאו ממני אמירות כלכך הומופוביות שהפליאו אף אותי….אילו רק יכולתי להגיד לך כמה אני מצטער ולהחזיר את הזמן לאחור הייתי אומר לך שאני אוהב אותך ולא מאשים אותך בזה שאני הומו כי הרי ככה נולדתי וזה לא אשמתך שאני הומו…
אז למה בכל זאת הטחתי בך האשמות כאלה קשות? כי זהו טבע האדם ברגעי משבר….לצאת נגד מה שאינו נראה לו באותו רגע משבר אםילו אם הוא כזה ובעצם כך להתכחש למי שהוא באמת….
אהובי, כעת אני אשמור עלייך מלעמלה ואוהב אותך תמיד….אהובי, אני מצטער