השהיד משער שכם

"יש!! החבילה הגיעה", אמר לעצמו מחמוד ג'עברי כשקיבל את הודעת הדואר הרשום. למחרת, בבוקר שניים באפריל 2018, הוא היה כמעט הראשון להתייצב בבית הדואר הראשי בחברון כדי לקחת את החבילה. לאחר שלקח את החבילה, המשיך בהתרגשות לביתו והסתכל מדי פעם לאחור ווידא שאף אחד לא עוקב אחריו.

מחמוד, הבן הבכור במשפחה של שישה ילדים, גר בבית מידות בשכונת אבו-סנינה בחברון. אביו עשה את הונו ממסחר בצמיגים, אבל כבר מילדותו הוריו כיוונו אותו ואת חמשת אחיו ואחיותיו ללימודים אקדמיים. הוריו תמיד רצו שילדיהם יהיו מלומדים ויתפסו משרות בכירות ומכובדות ולא יעבדו בעבודת כפיים קשה כמוהם. הם ידעו שתמיד יהיה ביקוש לאנשים מלומדים ורצו עבורם את הטוב ביותר ולא החסירו מהם דבר.

כשנכנס לביתו, שאלה אותו אימו- "איפה היית שיצאת כל כך מוקדם?", אך מחמוד הנרגש שכבר רצה לפתוח את החבילה שאך הגיעה, אמר לה- "אמא לא עכשיו, יש לי עבודה בלימודים שאני חייב להגיש ואני צריך שקט". הוא ידע שהוריו יעשו הכל כדי שיסיים בהצלחה את תואר המהנדס באוניברסיטת אל-קודס (סניף רמאללה) ויהיה המהנדס הראשון במשפחה, ולכן ידע שהוא לוחץ על הכפתור הנכון כדי "להוריד מעליו" את אימו. הוא פתח את החבילה והוציא משם שקית שבתוכה היו ציצית וכיפה סרוגה, בדיוק כמו בתמונה שראה ב-eBay כשהחליט לבצע את הרכישה. הוא לקח את השקית והחביא אותה עמוק בארון הבגדים שלו, ליד השקית עם סנדלי ה"שורש" שרכש לפני שבועיים בשוק בעיר העתיקה בירושלים. לאחר שסגר את דלת הארון, אמר לעצמו "זהו, עכשיו אני מוכן סוף סוף. מחר אני הולך לעשות את זה…".

למחרת בבוקר, קם מחמוד בשעה מוקדמת והתגלח. לאחר שהתלבש בבגדים הרגילים איתם הוא הולך לאוניברסיטה, הוא לקח את תיק הלימודים שלו, רוקן אותו מתכולתו והכניס לתוכו סכין קצבים גדולה וחדה עטופה במגבת עבה. את הסכין הוא השחיז היטב מספר ימים קודם לכן. מעל למגבת עם הסכין הוא שם את השקית עם הציצית והכיפה, ומעליהם את השקית עם נעלי ה"שורש", חולצה שעליה הכיתוב בעברית "גולני 13- סיום מסלול מרץ 2016" שמצא בעמדת הצבא הנטושה ליד כיכר השוטר בעיר, ומכנסי דגמ"ח שרכש בקסבה בחברון. כשיצא מהבית נשק לאימו ואמר לה- "אני חייב להגיע לספרייה באוניברסיטה, יש לי עבודה שאני חייב להגיש בשבוע הבא. אני אתקשר אליך יותר מאוחר היום". הוא מיהר לתחנת המוניות ועלה על מונית שירות למזרח ירושלים.

במהלך נסיעתו במונית הוא נזכר בהרצאה באוניברסיטה בה נכח לפני שלושה חודשים, בה הכיר לראשונה את זיאד אל-עמרי, ממשוחררי עסקת שליט. זיאד היה בכלא הישראלי בגלל פיגוע בו הרג שני ישראלים ופצע עשרה. במהלך הפיגוע הוא נפצע קשה מירי כוחות הביטחון ומאז שחרורו הוא עורך הרצאות ועוסק בהכשרת לבבות אחיו הפלסטינים להמשך המלחמה בכיבוש. המפגש עם זיאד היה מבחינת מחמוד מיוחד מאוד. זיאד היה עבורו גיבור פלסטיני שלא כמו ההנהגה המושחתת, לא רק מדבר אלא גם עושה ומוכן לשלם את המחירים הכרוכים בהתנגדות לכיבוש. זיאד אמר בדיוק את מה שחשב מחמוד כבר תקופה ארוכה בסתר ליבו ולראשונה בחייו הוא הרגיש שייך למשהו גדול ועוצמתי יותר ממנו כיחיד. באותם רגעים לא היה חשוב לו לממש את השאיפות שלו ושל משפחתו ולסיים את התואר בהנדסה. יותר מכל, הוא רצה להוכיח את עצמו כגיבור עבור "האומה הפלסטינית הגדולה". מאז אותה הרצאה שמבחינתו הייתה אירוע מכונן, נכנס מחמוד באופן תדיר לסרטונים ברשתות החברתיות שקראו לרצוח יהודים, ראה דרשות של חכמי דת מוסלמים שמהללים את השהאדה באיסלם ולסרטונים רבים ברשת על אינתיפאדת הסכינים של 2015-2016.

באמצע ינואר 2018, באחת הפעמים בהן גלש באינטרנט, תפסה אותו ידיעה באתר "Wafa" על כך שצבא הכיבוש ערך מעצרים במחנה הפליטים ג'לזון ובמהלך המעצרים נורה ונהרג "השהיד זיאד אל-עמרי" ששוחרר מהכלא הישראלי בעסקת שליט. מבחינתו הייתה זאת נקודת המפנה והוא החליט לעשות מעשה ולא רק "לחשוב על זה" ולרצוח יהודים בעצמו כנקמה על המוות של זיאד, הגיבור שלו. הוא ידע שהצבא הישראלי לא טיפש ולכן לא שיתף אף אחד בתכניותיו. בגלל המראה האירופאי הטבעי שלו ושליטתו הטובה בשפה העברית, הוא החליט להתחפש ליהודי ולהרוג הכי הרבה יהודים שאפשר עם סכין גדולה וחדה. הוא לא הבין את בני עמו שניסו להרוג יהודים עם מספריים או עם פותחן בקבוקים. מבחינתו היו אלו חובבנים. "הנזק שאני אעשה יהיה גדול בהרבה", חשב לעצמו.

כשהגיעה המונית למזרח ירושלים, הוא ירד ממנה והלך ברגל לעיר העתיקה. התחנה הראשונה שלו הייתה ב"מאפיית נביל" שם קנה באגט ושם אותו בשרוול נייר לשמירה על הטריות. לאחר שאכל מספר ביסים מהבאגט, נכנס לשירותים הציבוריים בשוק ועטה על עצמו את הבגדים שהביא בתיק. את הסכין הוא הכניס לשרוול הנייר של הבאגט, כאשר חוד הסכין תקוע בקצה הבאגט. כשמתחת לחולצתו השתלשלו הציציות ועל ראשו הכיפה הסרוגה, היה נראה מחמוד כמו יהודי דתי-לאומי לכל דבר. כשהלך מחמוד בחוצות העיר העתיקה עם ה"באגט" בידו הוא הרגיש משהו שונה. רק לאחר מספר דקות הוא קלט מה היה שונה. הוא לא היה רגיל לזה שלא מסתכלים עליו. עד כה, בכל מקום בו היו יהודים, הוא היה מקבל מבטים חשדניים, ועכשיו כלום, כאילו הוא אוויר. בתחילה זה הרגיש לו מוזר, אבל לדברים הטובים מתרגלים מהר ומחמוד החל להתהלך בחלקים היהודיים של העיר העתיקה, כאשר לראשונה הוא חש כבעל הבית ולא כאורח בלתי רצוי.

הוא ידע שלאיזור שער שכם מגיעים יהודים רבים ולכן אמר לעצמו שזה המקום הטוב ביותר להרוג יהודים, ושם פעמיו אל השער. כשהגיע לשער, ראה יהודים רבים, אך גם קבוצה של שוטרי מג"ב. הואיל והוא זכר את הסרטונים באינטרנט בהם שוטרי מג"ב "מנטרלים" את המפגעים לפני שהספיקו להרוג יהודים, הוא החליט להתרחק מהם והלך לכיוון תחנת הרכבת הקלה הסמוכה לשער. בעודו הולך לכיוון התחנה ראה מחמוד קבוצה של בני נוער וילדים חובשי כיפות מחכים בתחנה וחשב שהם יהיו מטרה מצוינת עבורו. "ליהודים הכי קשה כשהורגים להם ילדים", חשב לעצמו.

מחמוד החל ללכת מהשער לכיוון תחנת הרכבת כשהוא אוחז בחוזקה בסכין שהייתה עדיין בתוך שרוול הבאגט. הוא כבר ראה בעיני רוחו כיצד הוא הולך לשלוף את הסכין ולשסף את הגרונות של ילדי המתנחלים שמולו, כשפתאום, כאילו משום מקום, הגיח ממולו אדם עם גרזן גדול בידו, שצעק צעקות אימתניות- "אללה וואכבר! אללה וואכבר!" והיכה את מחמוד בחזהו בחוזקה עם הגרזן. מעוצמת המכה נפל מחמוד ומסביב לגופו החלה להתפשט שלולית דם גדולה. בשארית כוחותיו, כשהוא מתבוסס בדמו, ניסה מחמוד להגיד למפגע בערבית "וואקף, אנא פלס…" ("עצור, אני פלס…), אך הוא לא הצליח לסיים את המשפט שהחל לומר והבין שהסיפור נגמר כשהוא ראה את הרצח בעיניים שהיה לפנאט שהתנפל עליו ושהמשיך לרטש את גופו שוב ושוב במכות גרזן בלתי פוסקות. הדבר האחרון ששמע מחמוד לפני שהוא החזיר את נשמתו לבורא הייתה הירייה שהרגה את חיית האדם שהתנפלה עליו ורצחה אותו רק בגלל שהוא נראה כמו יהודי…

לקריאת המשך הסיפור-
השהיד משער שכם 2