הצד המושתק של הרצח

הוא נכנס בדלת הבית בעודו אוחז בשני ילדיו.
הקטנה יותר, רק בת שנתיים, לא הפסיקה למשוך בשיערו של אחיה הגדול, בן השמונה.
"איה! אבא תאמר לה להפסיק!" בנו צעק.
הוא הרים את בתו על כתפיו.
"אני בבית!" קרא.
מיד אישתו באה לקראתם.
"תודה לאל שאתם בחיים." היא אמרה ונשקה לכל אחד מהם על המצח. "אם כל מה שמתחולל בשבוע האחרון, אני לא מפסיקה לדאוג לשלומך."
אישתו הובילה את הילדים לחדרם וישבה עם בעלה על השטיח.
"זה בסדר, אני נזהר."
"ועדיין. אתה יודע כמה כבר נלקח ממנו ומעמינו, אם זה ימשך, הם ינצחו."
"הם לא. אני לא ארשה להם לגזול את כל היקר לנו." קולו הפך נחוש. "לא לחינם הצטרפתי לצבא המלך, אני לא אתן להם לפגוע בילדיי."
אישתו החלה לבכות. "אבל יקירי, אני מרגישה שהימים הקשים לא יפסקו עד שהם יסיגו את רצונם."
היא חיבק אותה ולחש באוזנה: "אני מבטיח. הכל יהיה טוב יותר.
כמה ימים למחרת, הוא ישב עם אישתו ועם ביתו ליד גדר הבית. בנם כבר ישן בחדרו.
לפתע נשמעו צרחות מכל עבר. אנשים בכו.
הוא קם והרים את ביתו, אשר צרחה ובעטה באוויר.
אישתו רצה לבית השכן וחזרה מיד אל בעלה בבכי. "זה שוב הוא! כל הבנים הבכורים, הוא הרג אותם!"
הוא לא האמין למשמע אוזניו. "מה!?" הוא צעק ורץ מיד לחדר בנו. הוא שכב על המיטה.
"בן!" הוא ניער אותו. "תתעורר! בבקשה, בבקשה תתעורר!"
אך לשווא. לבו פסק מלפעום.
"לא!!!!" הוא קרא וירד על הברכיים. אישתו חיבקה חזק את גופת בנה, כאילו מנסה לכלוא בפנים את נשמתו.
ביתו הפסיקה לצרוח. דממה כבדה ירדה על כל האיזור, פרט לכמה קולות בכי כואבים.
"אני אנקום את מותך בן." הוא לחש. "אני לא יודע מי האל, הישות הכל-יכולה שעומד לצד העם העברי, אבל אני לא אתן לא לפגוע בעוד אחד ממשפחתי."