העורב והשועל

אני אתבע אותם.

לא אשאיר להם דבר. עלובי נפש. מלבד אולי הבגדים שלגופם. זבי חוטם. פרחחים עלובים. את שעון היד אגזול מהם. נהנתנים.

וכי לא עולה בדעתם שהם צריכים לבקש את סליחתי? להתחנן למחילתי? לנפול על ברכיהם ולנשק את רגלי? האם רמאי אנוכי? כיצד הם מעזים?

נכון. היתלתי בעורב. נטעתי בו התחושה שקולו זמיר. אבל הייתה זו רמת המודעות העצמית הנמוכה שלו, שהזריקה דלק למדורת ההשפלה. בגאוותו מסר לי את גבינתו. יהירותו היא סם החיים שלי. אלא שאין זה העניין המרכזי.

אף אחד אינו מעז לשאול את השאלה החשובה ביותר. הם מכסים את עינהם בזמן שהזוועה האמיתית מתרחשת לעיני כל. אוטמים את אוזניהם. נוצרים את לשונם. צובעים את עורם.

השאלה איננה צריכה להיות כיצד השגתי את הגבינה. ברור ונהיר לכל שמדובר במרמה. באחיזת עיניים. בשקר גס.

השאלה צריכה להיות כיצד השיג העורב את הגבינה.