העולם האמיתי, המזוייף

היום ניהלתי עם אימי שיחה על החיים, סיפרתי לה כי אני מרגישה שאין אנשים אמיתיים בעולם האכזר שלנו, היא ענתה והסבירה שחברים אמיתיים לא קיימים, כולם אינטרסנטים. לא הייתי מוכנה לקבל את התשובה שלה, לא הייתי מוכנה להאמין שכולם כל כך רעים, שלא יהיה לך אפילו אדם אחד אמיתי. את הנחמה שחיפשתי במילותייה לא מצאתי,הרגשתי שחיי מתפרקים לרגע, אתם מכירים את ההרגשה הזאת? אתם נכנסים לחדר מלא באנשים ובכל זאת מרגישים כל כך לבד.. כולם מכירים אתכם אבל בעצם לא יודעים דבר. אמא התעצבנה על כך שאני לא מקבלת את צורת החשיבה שלה, אמרה לי שכמה שאני בוגרת לגילי כך צורת החשיבה שלי תינוקית ויצאה מהחדר, איך תסבירו לאישה בוגרת בת 45 שהראייה שלה היא זו שלא נכונה? אני לא רוצה לחיות חיים מזוייפים, אני רוצה חיים אמיתיים, להיות עם אנשים אמיתיים לא פחות, לתת בלי רצון לקבל, להיות, לשמוע.. אני מאמינה שאם לא נאמין החיים שלנו אבודים מראש, אם לא נאמין באנשים לאן נגיע?
יכול להיות שהעולם אכזר בעינייה, איך בעייני העולם שווה לחיות,העולם שווה את האנשים שחיים בו, יש מאחורי כל אחד מהם עולם ומלואו ואת כל זה נראה רק אם נאמין. הייתי רוצה רק שתבין, שאם כמה שהעולם שלנו מזוייף, הוא יכול להיות גם אמיתי.