העוגן

האצבעות שלך מלבינות כשאת אוחזת בדפנות הסירה. נאבקת בבחילה ופאניקה.
זה לא משנה אם את יושבת במשרד, או בפארק , אם את מתכרבלת לצידו בקולנוע או חוגרת את עצמך במושב הקדמי. את עדיין בסירה. את מחזיקה הכי חזק שאת יכולה כשהגלים מטלטלים אותך . הסירה קטנה כל כך , בדיוק במידותיך , כשאת נשענת כך על הדפנות קל לדמיין את עצמך טובעת. ים הרגשות סוער סביבך . את בולעת את הבחילה ומחכה לגל הבא. את נזכרת ביום שהכרתם , איך הוא חייך אליך וגלים קטנים של התרגשות סחפו את הסירה שלך . את נזכרת בריב האחרון שלכם , איך כמעט טבעת תחת גלים של זעם ואכזבה . איך נחשול אחד של חוסר ביטחון כמעט שלח אותך למצולות. את בולעת את הבחילה ומחכה לגל הבא. את נזכרת בפעם הראשונה שטיילת לבד , איך גלים גלים של בטחון אחריות וחירות הניעו אותך הלאה. או בפעם ההיא שנתפסת מעתיקה במבחן וגלי ההשפלה והבושה שטפו אותך .
את שוכבת במיטה שלך, בחדר שלך , אבל את עדיין בסירה שלך. נזכרת בכאב שכמעט הטביע אותך כשהוא עזב אותך . נזכרת בחוסר הביטחון , בקינאה ובבדידות שטלטלו את הסירה שלך.
מה הפלא שהטלת את העוגן ?
את מזדקפת בסירה שלך , הגלים לא מגיעים אליך יותר. הים לא משפיע עליך יותר.
את מרגישה כאילו טבעת. אבל חלש יותר , עמום יותר.
אולי לא תתקדמי , אולי הנוף לא ישתנה.
אולי תתגעגעי לחלק מהגלים , כי אהבת אותם .
אבל זה שווה את זה, כי העוגן שלך מגן עליך מהכל. מרחיק אותך מהכל.
את קמה בבוקר .שוכחת את הסירה . את חיה את חייך , לא נסחפת יותר , לא מרגישה את הגלים סביבך.
הם קראו לעוגן שלך דיכאון .
את סוגרת את הדלת.