הנמר האמפטי

התהלכתי במלכותיות במרחבי הג´ונגל הסבוכים, תר אחר הזדמנות לצייד. עליי להיות מהיר, מדויק ואכזרי. אסור לי לטעות, אפילו לא פעם אחת, שכן אם אטעה, אעשה צעד קטן שגוי, גורלי ייחרץ. לתמיד. בשנים האחרונות הג´ונגל מידרדר. בני האדם כורתים קילומטרים של עצים, משמידים כל מה שנקרה בדרכם, לחיות אין מנוס מההרס שהם זורעים. כל המערך הביולוגי המושלם הזה, היער שהיה מורכב מכל כך הרבה יצורים חיים מכל הסוגים, מכל כך הרבה עולמות שיצרו יחד מערכת שלמה ומורכבת, עולם שלם והרמוני בצורה מופלאה, נהרס בכמה ימים, ללא טיפת רחמים. כעת אני חיי כל יום כאילו הוא יומי האחרון. כל היונקים שנהגתי לצוד למחייתי- נעלמו כמעט לגמרי- מתו או ברחו לעומק הג´ונגל. לפתע שמעתי רחש כמה מאות מטרים ממני. נדרכתי מיד. התבוננתי היטב עד שראיתי קפיברה מציצה מבין השיחים. היא נראתה חלשה יחסית, עוד אחת מהקרבנות של הרס הג´ונגל. בדרך כלל הקפיברות היו המזון העיקרי שלי, הן התרבו במהירות ולכן ידעתי שכשאני צד, אני לא מסכן את אוכלוסייתן. באופן כללי, הקפיברות היו חיות מוזרות למדיי. הן הרבו לשחות, וחיו בלהקות. היה להן שיער זיפי ושומני הבודד אותן מהמים ובאופן כללי הן נראו כמו שרקן בגודל של כלב. הצטערתי על הקפיברה הזאת. ידעתי שרוב להקתה הושמדה כנראה, או המשיכה לשחות במעלה הנהר במטרה לברוח. בכל מקרה לא הייתה לי ברירה. זה או היא או אני. התקדמתי חרש, שם לב לכל צעד, לכל תזוזה. מבטי ממוקד בה. חברבורותיי מסוות אותי בצורה מושלמת. כעת עמדתי מטרים ספורים ממנה. אם היא הייתה ערנית ופחות תשושה ונואשת היא הייתה לבטח כבר שומעת את אוושת נשימותיי. זה הזמן, אמרתי לעצמי וזינקתי עליה. נחתתי על גבה בדייקנות ונעצתי את שיניי בצווארה. בתוך מספר שניות גאלתי אותה מייסוריה, והגדלתי את ייסוריי שלי. גררתי את גופתה חסרת החיים לעבר עץ וטיפסתי עליו במאמץ ניכר ובתשישות. הבטתי בפרוותה שעדיין הבריקה, הרגשתי את גופה שנשאר חם, ובפעם הראשונה בחיי שאגתי בזעקה אכולת כאב, ושבורה. שאגה שהרעידה בעצמת כאבה את הג´ונגל כולו.