המלך מידאס ומגע הזהב

טים ברנדון צעד ברחובות העיר, מדושן עונג, מחייך לעצמו. העולם בכיס הקטן שלו. טוב, בכיס הקטן שלו היה רק הטלפון הנייד שלו, אבל גם זה היה משהו. הטלפון הנייד המשוכלל והעדכני ביותר, אשר נמצא במכנסי הבד הכי מתאימים לקוד האופנה, יחד עם חולצה יפה וצמודה בשביל להבליט את כל מה שטים הצליח להוסיף למה שגם ככה האל בירך אותו.
הוא היה שובה לב.
אפילו החיוך שלו היה דבר שהיה שווה למסגר.
הבנות סובבו את הראש כאשר היפיוף המקומי הלך, מחייך לעצמו.
"הוא רווק," לחששה אחת אחרת לחברתה.
"רווק ועשיר?" היא שאלה בהתרגשות.
"כן!"
"אווו!"
טים שם את משקפי השמש שלו, כאילו שהוא לא היה מספיק מגניב גם בלעדיהן, ואז המשיך עד לדירתו ה"צנועה".
"מר ברנדון!" קראה צ'ייני, השכנה של טים שהייתה מאוהבת בו כבר מהרגע הראשון שכף רגלו דרכה בשכונה. אהבה ממבט ראשון, אבל חד סטרית.
"כן?" הוא שאל, מוריד את משקפי השמש שלו במעט כאילו כדי לבחון אותה, אך במציאות, רק רצה להמשיך לשפוך את הקסם שלו עליה, כמו גשמי המונסון על אדמות העיר.
וזה עבד. היא נמסה במקום.
"היי…" היא מלמלה והסמיקה.
הוא גיחך, מרוצה מעצמו. העבודה שלו כאן נגמרה.
"היי," ענה לה.
"אתה… חשבתי ש… אתה יודע… תרצה לקפוץ אלי הערב… לשתות איתי איזה שוט…"
"בטח, מותק," הוא אמר.
היא לא הייתה יכולה לעצור מעצמה מלפלוט צווחת אושר.
הוא רק חייך אליה חיוך הורס ונכנס לביתו.
הוא לא היה מוכן להודות בזה, אבל צ'ייני הצליחה לעשות לו משהו. שנים שהוא ניסה להדחיק את הרגשות שלו, אבל דבר אחד התקשה להכחיש: לצ'ייני היה את המפתח ללב שלו.
הוא הניד בראשו, מנסה להכחיש את מה שחשב לרגע. מחשבה איומה כזאת, כאילו שהוא רוצה באמת לנשק אותה… או שכן?
הוא צעד בצעד בטוח אל הספה. הוא התכוון לצלול לתוכה, אבל אז צלצל הטלפון.
"הלו?" שאל אחרי ששלף את הנייד שלו.
"מר ברנדון?" שאל הקול של וויומינג, רואה החשבון שלו.
"כן?" שאל.
"קיבלתי הודעה מחשבון הבנק שלך," הוא אמר.
"כן?" שאל טים. אולי גם הבנק נפל בקסם שלו ו"בטעות" הזרים עוד מזומנים לחשבון שלו?
הוא פעם אחת הצליח לגרום לבחורה להאמין שהוא פצוע מלחמה ולכן היא נתנה לו את כל החסכונות שלה. עד כדי כך הייתה לו כריזמה.
כנראה שאפילו הגורל היה מאוהב בו, אחרת לא היה מפנק אותו כל כך.
"ו… מסתבר שאתה בחובות ענק," הוא אמר.
"סליחה?"
"אתה בחובות ענק."
"הו, וויומינג, אתה והבדיחות שלך," הוא אמר.
"אני לא מתבדח," אמר בקול רציני ומחוספס, כאילו אין לו כבר כוח להתמודד עם רברבנותו של הלקוח שלו.
"מה זאת אומרת?"
"זאת אומרת שאתה חייב מלא כסף. זה מה."
"אבל… איך?"
"תשאל את החליפות היקרות שלך, הלמבורגיני שיש לך בחצר, הדירה המפוארת ואוסף משקפי השמש שלך."
"אבל…"
"ולפני שתאשים אותי – הזהרתי אותך. אתה לא הקשבת לי."
"טוב…" מלמל טים.
"להתראות," אמר וויומינג וניתק.
טים קילל והשליך את הטלפון על הספה.
ומה עכשיו?
הוא צלל אל הספה בעצמו, רק שבמקום להשליך את עצמו כמו בסרטים, מאושר ונינוח הוא היה מוטרד ורגזן.
"מה קרה?" שאל, מרים את מבטו למעלה אל האל השומר, שבעבר היה נדמה שהיה עושה הכל בשבילו.
"הא?" המשיך, "מה קרה לך? הפסקת לאהוב אותי?"
טים פלט שורת קללות כלפי האל.
טים רק הביט במבט כועס בקיר.
"הלוואי שהיה לי זהב…" מלמל.
הוא נזכר באגדות הילדים שאמא שלו הקריאה לו, על הנסיכות שהיו בצרה ואז נסיך יפה תואר היה מציל אותן. עד כה הוא היה הנסיך יפה התואר, וכך גם רוב הבחורות האמינו. הוא תמיד הצליח לגרום להן ליפול בשבילו, אז מה פתאום עכשיו הכל נופל עליו? לאן כל הכסף שהרוויח נעלם?
זה הרגיז אותו. מאוד.
"הלוואי שכל מה שהייתי נוגע בו היה הופך לזהב!" הוא קרא, "ככה אני אוכל לשלם לבנק המסריח הזה ולקבל שוב את מה שמגיע לי בצדק."
כנראה שבאמת האל מאס בדרכו המושחתת של ברנדון, משום שהוא החליט לעשות את הדבר הנורא ביותר שהיה ניתן לעשות… ולהגשים את משאלתו.
טים נרדם על הספה מרוב כעס ועייפות.
הוא התעורר כאשר התגלגל בטעות מהספה ונפל על הרצפה.
"אאוץ'!" צווח בכאב.
למה כואב לו? מה, אפילו השטיח, שהיה עשוי צמר החליט להכאיב לו?
הוא פקח עין מנומנמת אחת והסתנוור מהאור שהשתקף דרך השטיח.
איך זה אפשרי…?
ואז הוא הביט בנצנוץ הזהוב של השטיח. זהב.
טים נראה מבולבל.
הוא השעין את ידיו בשביל לקום מהשטיח, מביט סביב.
הספה והשטיח שניהם היו מוזהבים.
"מה לעזא…"
הוא הביט בחליפה שלו, שהייתה שחורה עד לרגע בו נעה ידו בה, והיא הזהיבה.
הוא לא קישר את זה למה שביקש קודם. הוא ביקש את זה רק בהיסח הדעת. לא משהו שהוא באמת ציפה שיקרה.
הוא נגע בשולחן הקפה וגם הוא הפך מוזהב.
לרגע אחד הוא בהה בשולחן הקפה כאילו נזרק מן החלל החיצון, אך אז התפרש חיוך ענקי על שפתיו.
"א-דיר!" הוא קרא.
הוא התחיל לגעת באקסטזה גם בשאר חפציו, מגלה כי גם הם הופכים לזהב.
"מושלם!" הוא הכריז.
הוא שם את משקפי השמש על עיניו שהפכו מיד משחורות ומסוגננות למוזהבות ויקרות, וצעד בצעד בטוח אל הלמבורגיני שלו, שתוך רגע גם היא הזהיבה.
הוא התניע ונסע לעבר הבנק, מוכן לתת לו הרבה זהב במקום כסף.
הוא החנה את המכונית ממש ליד הבנק, מוכן להיכנס פנימה.
הוא נטל כמה חפצים שהוציא מפח הזבל שבידו הזהיבו, כאילו שהקסם האישי שלו עשה את זה.
הוא נכנס פנימה אל הבנק, ונרשם בתור אצל הבנקאית שהכי אהב. כלומר, זאת שהצליח להקסים הכי הרבה.
לאחר המתנה בתור, בה רק הביט וחייך חיוך מרוצה מעצמו לאנשים שהיו שם, הגיע תורו והוא התיישב לפני הבנקאית.
"מר ברנדון," היא אמרה, וחייכה אליו.
מה לעשות, גם לה הייתה בלב פינה חמה במיוחד לבחור המסוקס.
"שלום, קאת'י," הוא אמר.
"מה, מה מביא אותך לכאן?" היא שאלה, מריצה את הנתונים שלו במחשב.
"מסתבר שיש לי… חוב לבנק," אמר.
"באמת?" שאלה, "טוב, משקפי הזהב כנראה…"
"ובכן, כדי לסגור את החוב… הבאתי קצת… דבר יקר," הוא אמר, והושיט לה את כלי הזהב שהוציא.
"אני… אני מצטער, מר ברנדון, אבל אני לא יכולה לקבל את זה."
"למה לא?"
"אתה צריך להביא לי כסף. לא זהב."
"אבל זה שווה הרבה יותר משטרות."
"אולי, אבל אני לא יכולה לקבל את זה. מדיניות הבנק."
"אוקיי," התיז בכעס.
היא רק חייכה אליו חיוך קצת אשם.
"תוכל אולי למכור זאת לתכשיטנים שם," היא אמרה.
"בסדר, תודה," אמר.
"אני אהיה כאן," היא אמרה, "המשמרת שלי נגמרת בשמונה."
רמיזה עבה לכך שהיא רוצה דייט, אבל הוא לא התכוון להכניס אותה למעגל המקורבים שלו. בטח לא עכשיו.
"אני אחזור תיכף," הבטיח.
היא הושיטה יד ללחוץ לו, ובהיסח הדעת הוא לחץ, וגם היא הפכה למתכת מוצקה.
הוא פער עיניים בתדהמה, וכך גם כל מי שהיה עד למקרה.
הוא לא היה מסוגל לחשוב לרגע, אך ברגע שהלקוחות החלו לשים לב ולצרוח דברים כמו "קראו למשטרה" או "קוסם" או "מה לעזאזל קרה כאן?!" הרים טים את רגליו וברח.
הוא רץ לעבר התכשיטן.
"היי," הוא אמר, ממהר לברוח לפני שיתפסו אותו.
"כן?" שאל, מביט במבט קצת חשדני בהלך שהיה ברור שממהר.
היה ברור שהוא תכשיטן וותיק, משום שהשיער שלו היה לבן ועיניו חכמות וזקנות, כאילו כבר ראה הכל.
"יש לי כאן זהב למכור לך," הוא אמר.
"זה זהב גנוב?" שאל בחשדנות.
"לא," הבטיח טים.
הוא השתדל שלא לגעת בכלום. הדבר האחרון שהוא רצה זה שהוא יחשוב שהוא מכשף או יסגיר אותו למשטרה שכבר כנראה תתפוס אותו.
"אני לא אקח את זה," הוא אמר.
"אתה בטוח? זה זהב טהור."
"אני צריך לבדוק את זה."
"קח לבדיקה," אמר.
התכשיטן רק הביט בו במבט חשדני, ואז אסף את הזהב אליו.
"זה באמת גמיש כמו זהב טהור," ציין.
"אה-אה," אמר טים.
"רק תן לי שנייה…" מלמל.
הוא שקל אותו ואז הטביל בכוס מים.
"וואו…" מלמל.
"מה?" שאל טים.
"זהב אמיתי," מלמל התכשיטן, ואז הביט בטים.
"אז אתה קונה?"
"בסדר," הסכים, "אבל אני מחתים אותך על מסמך."
"ש…?"
"רק תמלא את הפרטים האישיים שלך כאן, ואם יתברר שהזהב גנוב, אתה תגיע למשטרה," הוא אמר.
"בסדר," הסכים טים, שהיה נואש לכסף.
התכשיטן הושיט לו עט כחול שברגע שטים נגע בו הזהיב.
טים רק חייך אליו חיוך אשם, כאילו הוא עשה זאת בטעות.
התכשיטן רק פער את עיניו.
טים מיהר לחתום מבלי לגעת בנייר פן יזהיב, ואז לקח את הכסף במהירות, אך כפי שהיה צריך לצפות, השטרות מיד הפכו לזהב בידיו.
טים קילל.
ניידות משטרה יללו באזור.
"גנב!" צעק התכשיטן, "ידעתי שאסור לסמוך עליך!"
טים נאלץ לברוח במהירות משם, אך הניידות כבר דלקו אחריו.
בחוסר אונים, טים פשוט נעצר, נותן לשוטרים לצאת מהניידת ולנסות לתפוס אותו.
"חכו! רגע! זאת אי הבנה!" קרא, אבל אחד השוטרים בא לתפוס אותו, והוא, כרפלקס, הדף אותו והוא הפך לזהב.
כל העדים למראה, והיו לא מעט, פערו עיניים בתדהמה.
"לא! חכו!" התחנן טים, אך השוטרים כבר ניסו לאזוק אותו באזיקיהם.
"אבל…"
מכשהבין שאין לו ממש עם מי לדבר, הוא פשוט נגע בכולם והפך אותם לזהב מוצק.
הוא לא רצה כך, אבל הוא ידע שזה או זה, או מאסר עולם ואולי אפילו הוצאה להורג. אין לדעת.
הוא ברח משם, אומלל כפי שמעולם לא היה.
"שחרר אותי!" בכה טים, מרים ראשו אל בורא עולם.
"שחרר אותי מהקללה הנוראה הזאת!" הוא דרש.
הוא ציפה שתבוא תשובה. הוא ציפה שתגיע הארה כלשהי, אבל כלום לא קרה.
הוא נגע בתסכול בעץ בשביל לבדוק אם הקללה הוסרה, אך העץ הזהיב מיד.
"הוא שם!" נשמעו צרחות.
טים הבין שהעץ הזהוב מסגיר אותו, והמשיך לנוס בפחד. הוא ידע שלא יוכל להדוף אותם לנצח בעזרת מגע הזהב שלו.
מיואש לחלוטין, נכנס עמוק אל תוך היער עד שמצא מערה קטנה אליה השתחל, דואג להשאיר את ידיו בתוך חליפת הזהב שלו.
התיישב שם ושתק.
הוא ידע שאנשים עלולים לזהות אותו, מכיוון שהיה ידוע לכל, בעיקר בקרב הבנות.
הם בוודאי יודעים כבר שטים ברנדון, שובר הלבבות, הוא עכשיו גם הופך האנשים לזהב. זה גרם לו לאומללות.
הוא לבסוף נרדם במערה.
כשהתעורר, ראה שלילה בחוץ.
הוא יצא בזהירות מהמערה.
הוא לא שמע קולות.
הוא המשיך בדרך הנגדית בחזרה לביתו, מבין כי יש רק דרך אחת לעצור את מגע הזהב הזה, וככל הנראה שהאל השומר שם למעלה לא מתכוון לוותר לו על הלקח.
בלי ברירות הוא חזר לביתו, מרים את אחד מסכיני הקצבים שלו שהזהיב בידו.
הוא לקח נשימה עמוקה, וכרת את ידו השמאלית.
הוא פלט צרחות כאב, אבל שתק. הוא אסף את הסכין בפיו וכרת גם את ידו הימנית.
הוא התעלף למראה הדם.
כשהתעורר, ראה שלושה רופאים בחלוקים לבנים, מביטים בו.
"מר ברנדון?" שאל אחד מהם.
טים פקח עיניים מבולבלות ועייפות.
"כ-כ-כ-כן?" שאל.
"אתה תהיה בסדר," הם אמרו.
טים העיף מבט לידיו, שהיו חבושות בתחבושות.
"חיברתם לי את הידיים?"
"לא," אמר הרופא השמאלי, "לא הספקנו."
"אז מה יהיה?"
"יהיה לך שם גדם," אמר הרופא הימני.
"ומה עכשיו?"
"עכשיו אתה תספר לנו את כל הסיפור שגרם לכך שתכרות לעצמך את שתי הידיים, ולמה בכלל כל הבית שלך היה זהב?"