המחבל מחדר הכושר

המחבל מחדר הכושר..
קרוב לשנה אני מנוי באותו מכון הכושר, 3 פעמים בשבוע, אותם שעות, אותם אימונים, אותם אוטובוסים וכמעט אותם מתאמנים, בניגוד למתאמנים- תמיד אותם עובדים, שתי הבנות בקבלה במשמרות, מנהל המקום שלא משנה מתי אגיע תמיד יהיה שם בפינה שלו בכניסה ויאחל לכל נכנס ״יום טוב״, בחנתי אותו פעם אחת שהגעתי לקראת 11 בלילה.. הוא אמר לי יום טוב. נחמד שכזה.
המדריכים והמדריכות בני גילי פחות או יותר, יוצאי צבא, סטודנטים שנא ׳א או כאלה שמחפשים את עצמם בתחילת טיפש-עשרימילה..
על כל אלה יש אחד שתפקידו הוא.. הכל בערך, אחראי בינוי, מנקה, מתקן, בונה, מין אב בית, שווה ערך שרת בבית הספר או רס״פ בצבא. אחמד שמו.
מערכת היחסים ביננו לא מתאפיינת בחיבה יתרה, המשמעות שהיותו ערבי הפריעה לי לפעמים.
אין לי ספק שאותו אחמד לא המחבל הפוטנציאלי, לא קיים בי הפחד שיום אחד הוא יתעורר ויבצע פעולת ״קידוש השם״ בחדר הכושר. במחויבות והמוסר עבודה אצלו מבחינים מיד. מגיע בבוקר עובד עד הערב, הכל לפרנס את משפחתו, ככה ראיתי בו.
בירושלים שאנו חיים וחווים יומ-יום אין נחת, לא קיים מנוח, והשקט שקיים הוא מפיגוע לפיגוע. בין רצח לדריסה יש ״זמן״ שנותן לנו להתכונן לדבר הבא.
בערב פיגוע הדריסה שאירעה באוקטובר האחרון נכנסתי למכון הכושר, כמה אירוני שבכניסה הבחנתי באחמד, בחילופי המבטים הקצרים בינינו זיהיתי שנאה ועיניים בוהקות שהסקתי כביטוי לשמחה. איך לעזעזל נותנים לערבי לעבוד במקום כזה אחרי מקרה כמו היום שאלתי את עצמי.
לא חולף חודש.. שוב חוזר הניגון, 5 לנובמבר, שעה 14:19, בעודי יורד במפתן מכון הכושר תוך דיפדוף בעמודי הספורט באייפון מקבל התראה שאירעה פיגוע דריסה, הרוגים ופצועים רבים. בתזמון מושלם מגיע מולי גבר בשנות ה-40 לחייו, צוחק בקול רם, בלי סיבה שנראית לעין. בעצבים ואימפולסיביות שמאפיינת אותי ברגעים שכאלה נתקלתי בו, ספק בטעות. לא מאמין באמירה שכל הערבים מחבלים אך באותו רגע ראיתי באחמד אשם, משו בתוכי גרם לי לפתח שנאה עזה כלפיו, הרגשה שהוא אחראי גם לפיגוע הזה.
אימון רודף אימון, שבוע אחר שבוע תמיד אחמד היה שם, בכל שעה, כל יום, כל עוד המקום פתוח הוא שם. במקרים מסויימים חשתי שאחמד יודע שאני לא מחבב אותו, לא ניסיתי להסתיר זאת. פעם אחת סינן לעברי האחרון ״ערב טוב חייל״ שנכנסתי עם המדים ביום שהגעתי ישר מהבסיס. הוא אמר לי את זה בכוונה!! אין הוא מנסה לעצבן אותי!
ערבי מנייאק!
בשלישי האחרון בדומה לפני כל אימון אני נכנס למלתחות, מחליף את המדים בבגדי מדס, נעלי ספורט, גרביים קצרות, אוזניות סביב אוזניי, הפלייליסט עוד לא מנגן. לגימה מבקבוק המים. ועכשיו הכל מוכן.
״סוף מסלול מרץ 11 אה?״ סינן לעברי מישהו מרחוק.
״מי זה?״ שאלתי בתוקפונת.
אט אט התקרב האיש, את לא זיהיתי בבירור.
״אתה היית מרץ 11 אתה?״ שאל תוך כדי שהוא מתקדם לעברי. ואז זיהיתי.. זה היה אחמד.
״ מה? ״ שאלתי בתוקפנות בטון גבוה בחוסר נימוס.
״ תן כבוד יצעיר ״ ענה לי אחמד עם חיוך קל.
בהתעלמות מופגנת מצידי לוקח את המגבת ושנייה לפני שאני יוצא מהמלתחות אני שומע את אחמד.. ״ עד מתי אוגוסט 89?! ״
חזרתי על צעדיי, הסתובבתי לאט לעברו ״מה 89? ״ שאלתי מחוסר הבנה.
״סמל פלוגת חוד, גדוד חרב, אוגוסט 89 אגדה ! ״ צעק אחמד הדרוזי. יוצא שירות סדיר ביחידה לוחמת ושירות מילואים של 18 שנים. ואני נשארתי קפוא במקום למספר דקות.