הלוואי שהייתי

אני יושבת על ספסל בפארק.
לצדי ילדה הלבושה בבגדים חדשים ואופנתיים.
לילדה יש נעליים ורודות ומבריקות.
לילדה יש שיער בלונדיני וחלק.
לילדה יש עיניים ירוקות.
הילדה דקיקה ועדינה.
לילדה יש צמיד מזהב.

לי יש בגדים ישנים ופשוטים שעברי אליי מאחיותיי הגדולות.
לי יש זוג נעלי ספורט בלויות.
לי יש שיער חום קצר ומקורזל.
לי יש עיניים שחורות וקטנות.
לי יש גוף שמנמן, "זה בגלל כל הממתקים שאת מחביאה מתחת לכרית" אומרת אחותי.

אני מסתכלת על הילדה ברת המזל בקנאה.
"הלוואי שהייתי היא
הלוואי שהייתי היא
הלוואי שהייתי היא"
אני אומרת בלב.

אני מסתכלת על עצמי שוב.
אני הילדה הזאת, אני בלונדינית, יש לי עיניים ירוקות, יש לי בגדים חדשים, אין מאושרת ממני!

לפתע אישה ניגשת לעברי.
"אביב מתוקה בואי, צריך לחזור לבית החולים. אנחנו מאחרות לטיפוליים הכימותרפיים בת שלי"

מיששתי את השיער החדש שלי. הוא לא הרגיש כמו שיער.
העברתי את היד על הגוף והרגשתי עצמות.
"לא פלא שהיא כל כך רזה." חשבתי לעצמי
"גם לי לא היה תיאבון אם הייתי חולה ב… רגע, היא זאת אני, אני זו היא, אני חולה בסרטן." חשבתי ורק המחשבה העלתה בי צמרמורת.
ראיתי אותי, כלומר אותה, היא רצה בפארק וצחקה, עם חיוך גדול מרוח על הפנים.
הלכתי עם האישה עם דמעות בעיניים.

הצטערתי על כך שלא הייתי מלאת תודה על מה שיש לי.
למדתי בדרך הקשה שלא כל הנוצץ זהב הוא.