הכול עניין של גישה?

היה פעם אדם שאמר שלפני שהנשמה יורדת אל העולם הזה מציגים לה את כל סיפור חייה והיא קוראת וחותמת עליהם. לכן, הוא אמר: אין לי על מה להתלונן על חיי, כי חתמתי עליהם. בין אם אתה אדם מאמין או לא. בין אם לדעתך הנשמה והגוף מופרדים ובין אם לא. זה לא משנה. משנה הגישה, האם באמת לקבל את החיים כמשהו שנכתב ונחתם זה מכבר? גישה ש'מה שצריך קורה', ש'הכול מלמעלה' האם היא הגישה הנכונה? זה בוודאי מקל על הנפש, מונע הרהורים מיותרים, לחצים ואפילו לפעמים זלזול עצמי. אבל האם באמת גישה פסיבית שכזו, סוג של הרמת ידיים, אמירה נפשית שכזו שאומרת "אין מה לעשות, זה מה שיש" האם היא טובה?
מה עם להילחם על מה שאתה מאמין? לקחת את הדמיון והרצון לידיים? לקחת את השאיפות צעד אחד קדימה? מה עם האמונה העצמית שאתה מסוגל ויכול להשיג כל מה שאתה מסוגל לדמיין? מה עם אנשים יצירתיים, שאפתניים, מלאי תקווה ותשוקה? הרי אנשים מצליחנים עשו משהו כדי להגיע לשם. חברה מתוקנת, פעלתנית ומגובשת לא תיווצר מגישה שבה "אין מה לעשות". כי בגישה כזו ההווה יישאר אותו דבר ובעלי הכוח יכוונו את המטרה לאן שירצו. בין אם אני מדברת על מדינה שלמה ובין אם אני מדברת על האדם הפשוט שרוצה להיות משהו אבל החברה לא מאמינה בו. אתה נסחף במים במקום לנסות לשחות לכיוון וליעד שאתה רוצה. זה קשה, מתיש וקשוח אבל גם אם לא תצליח אז לפחות ניסת.
אבל האם זאת הגישה הנכונה? לפעמים אם אתה תופס משהו חזק מידי: רעיון, מחשבה, הרגל, דרך פעולה או אפילו חבר- אתה בסוף תאבד אותו. כי אם תחזיק חול באגוף מכווץ הוא יעוף לך מבין האצבעות ויעלם. כדי לשמור אותו תצטרך לעשות כערה משתי ידיים ולשמור אותו בעדינות ואיזון.
אולי זה כל הסוד, צריך איזון. צריך לשמור על תיקווה, מורל עצמי גבוה, אהבה עצמית, ביטחון עצמי אבל לדעת שלפעמים דברים לא הולכים. פשוט כי יש דברים שלא נועדו לקרות. לפעמים מוטב לוותר, לפעמים כדאי לנסות שוב ולפעמים כדי לשנות את הדרך.
בראשון אתחיל את הלימודים בתקופה משוגעת שכזו. בתוך טירוף הזוי ובתוך חוויה מטורפת של לגור לבד בקיבוץ. שבוע שעבר לא היה מדהים חשבתי לוותר. אבל אני אקום ואקווה ששבוע הבא יהיה טוב יותר וכנראה אני צריכה לשנות את הדרך שבה אני חושבת. אני גם מקווה שאמצא כוחות בכל הדבר הקשוח והחדש הזה ואתחיל להילחם על מה שמגיע לי ועל מה שמגיע למדינה הזאת.