הטבע, יופי ללא גבולות?

אני מלא חדווה.
אני מחייך בענווה לשמיים ורואה עולם רחב.
ואני שואל את עצמי לאן אני הולך.
אופס, נפלתי בטעות.

היה אבן בדרך, מכשול שלא ראיתי, מקשה שעמד מולי ולא נתתי לו ריכוז. האמת, זה לא נורא בכלל משום שהאבן הקטנה הזו לא פגעה בי. נכון, קצת חבולות בגופי, אך ברוח, בנשמה איני ניזוקתי. המשכתי בדרך והסתכלתי על השמיים הבהירים המזכירים ים רחב וזך. חשבתי לעצמי שהיום השמיים נראים שמימיים, כה מרגיעים.

הורדתי במקצת את ראשי והסתכלתי בגאווה על הדרך שמולי, אנוכי מתבונן ביופי המלבב הנובע מהטבע, עץ אורן המנסה להגיע לשמיים, ברם יופיו האמיתי תלוי בהתפתחותו, בגזעים ואצטרובליו הנראים במישור עיניי. נגעתי בנקל על האצטרובל וראיתי בתוכו גרעינים, הם נראו גדושי חיים. הם מלאים באנרגיה. ציפור הגיע אל האצטרובל, בכבוד רב אל העץ פיצח את האצטרובל ואכל ממנו גרעינים, בתמורה הציפור הבטיח לעץ להעביר הלאה את האנרגיה.

מדהים. העץ רצה לנסוק לשמיים אך כשל, ולמרות זאת הצליח לגרום לשמיים להתגמד אליו. הסתכלתי אל העץ וחייכתי אליו, אני חושב שלמדתי מהעץ הזה דבר אחד או שניים. דמיינו אדם עם סמכות הגבוה משלכם, הוא סובר שלעולם לא תגיעו לדרגה שלו. אני מסכים עם אותו אדם על דבר אחד, יש דברים שאנו לא נצליח לעשות. השמיים אמרו לעץ שלעולם לא יגיע לגובה הנכסף, העץ ידע זאת.
ואמנם השאיר כך?

העץ לא התאמץ, הוא שלח את שורשיו אל האדמה. הוא ידע שהשמיים לעולם לא יגיעו אל הקרקע, הוא ידע זאת ולכן הוא יכול להכריע את השמיים. העץ גדל ונסק לגובה שגודלו נראה כבדיחה ביחס לגובה האינסופי ששורר בשמיים. אבל, העץ יצר משהו שלשמיים חסר. העץ יצר אדמה. העץ יצר אדמה לשמיים, לכן העץ הבין; הוא הבין שהשמיים נתון לפיקודו ולא להפך.

עצרתי. הפעם עצרתי. עצרתי מלעמוד, עצרתי מלחוש, עצרתי מלכת.
ישבתי על האדמה, עיניי ראו חושך, אך מחשכה זו אינה רגילה. משהו יצר אותה, הצל יצר את החושך.
איזהו צל יצור כזה חושך ביום כזה בהיר ויפה?

הדשא, הדשא כה יפה.
הדשא, חייל נאמן המגן על סביבתו, וצבוע במדים ירוקים. אכן, זהו חייל שכולם מכירים. בפרט אלו שחיים לידו. ראיתי דבר מבצבץ מתוך הצל הזעיר, יצוריי חיים קטנים ההולכים בטור מסודר. אני חושב שזהו קבוצת נמלים. נראה שסחבו דבר שכיסה אותם בשלמותם, איני יודע איך הצליחו לעמוד במשקל. הם כה קטנים, ועדיין סחבו על גבם דברים הנראים גדולים פי ארבע מגודלם.
מהיכן הכוח נבע?

הדשא נלחם עבור הנמלים כל רגע ורגע. הדשא סובל מחוסר מים וסובל מעודף שמש. ברם, עבורם הוא נלחם. הצל הקטן והצנוע שהוא תורם לנמלים מקנה להם הזדמנות. הזדמנות לחיות, רגע שאולי היה מתקזז בלעדו. הנמלים עובדים קשה, לוקחים סיכון כבד מנשוא בשבילו- הנמלים עמלו בגלל הדשא. הם מטפחים אותו, דואגים לשורשיו העדינים ולכן חיים בתוך האדמה הפורייה של הדשא.

עיניי מתחילות לדמוע.
הדמעות מגיעות עד לרגליי.
איני מסוגל לשבת יותר על האדמה, גבי שוכב עליו.
הדשא מתחיל לכסות אותי, שורשיי העץ נותנים לי רוח, והשמיים מסתכלים אל עיניי בתמיהה.
מדוע השמיים כה יפים?

בד בבד, עיניי התחילו להיסגר, והרגשתי שרגעיי ספורים. הנמלים בפרט הרגישו זאת, לכן התקבצו סביבי וחיכו. אני חושב, תוהה מה לעשות. נותר לי זמן מוקצב המתקתק במהרה, איני רוצה שזה יסתיים. השמיים כה יפים, העץ גדוש באנרגיה והאדמה שומרת עליי. זהו עולם אוטופי, אני יכול לנוח בשלווה ללא חשש ודאגה. האנרגיה זולגת מגופי, וחושיי נעלמים ממני. הנמלים נגעו בי, משום מה הרגשתי את נגיעותיהם, החום שהגיע מהם הייתה גדולה באופן אבסורדי.

הרגע נגמר, אפילו את השמיים לא הצלחתי לראות. אך לא שכחתי את החום שהגיע מהנמלים. כמעט ולא נותר בגופי אנרגיה, לכן בקמצוץ הנותר החלטתי להשתמש בו כדי לחייך. חייכתי וקיבלתי את מרות גורלי, זו הייתה ההלימה המושלמת.
אני עדיין חי, אך גופי נחרב.
רוחי תמשיך הלאה, אני לעולם אמצא את היופי הצנוע וללא עוררין היפה מכל, הטבע.
אנוכי אובה לנשוא עיניי אליה מחדש.