החלום

שוב אותו חלום, אני רצה אל הלא נודע, הפעם אני מעזה ועוברת את המערה שתמיד נעצרתי בה, הפעם הרגשתי בלתי מנוצחת, ככל שרצתי יותר זמן במנהרה ככה רגלי התחזקו יותר ויותר, והינה אני ממשיכה לרוץ, כבר עברתי את המנהרה ואני רצה אל קצה הצוק, אני כבר לא מרגישה את רגלי וכבר אין לי שליטה עליהן, אני מתקרבת יותר ויותר לצוק, מתחתיו מאות חרבות שלופות וקודקודן למעלה, אני כבר יודעת בלי להסתכל,אני כבר כמה מטרים מקצה הצוק ואני רוצה לעצור, מתחננת לעצור אבל רגלי ממשיכות,נחושות בדעתן לרוץ אל החופש, בדקה האחרונה,שנייה לפני שצנחתי הרגליים עצרו,יכולתי לחוש את הכאב כאילו היה אמיתי. ואז כשכבר התיישבתי לנוח הרגליים חזרו לרוץ,רצנו לאורך התהום הארוכה,מחפשות דרך יציאה אל מרחבים ירוקים יותר,אני מעזה להביט למטה ומגלה שהחרבות בן לא חרבות, לא פרחים יפיפיים ומתחרטת על כך שרציתי לעצור ולעקוף את התהום הפורחת, הירוקה, בשביל לחפש מרחב ירוק יותר, מבלי לדעת שהוא היה כאן מתחת לרגלי כל אותו הזמן.אני מתעוררת בבוקר עם חיוך, ומקווה שגם הלילה אחלום את אותו החלום, עכשיו אדע שאני אוכל להמשיך להתקדם ולא אפחד ליפול.
לפעמים אנחנו מפחדים ממשהו,ולא יודעים שאולי הרע הוא בעצם הטוב, אולי התהום עם החרבות היא בעצם מה שחיפשנו כל אותו הזמן,לפני שאנחנו פוסקים מה יש בבן אדם צריך להתבונן בו, להקשיב לו, לדבר איתו, לפני שנדע עם להתחבר איתו או שאולי לעקוף אותו כדי לחפש "מרחבים ירוקים יותר" או במילים אחרות, חברים אחרים.