החושך שבמנהרה

אני לא זוכר מדוע התעוררתי.
אני גם לא מבין למה התעוררתי כאן.

הדבר היחיד שאני יודע שאני שוכב על רצפה קרה, קרקע של אדמה והכל מסביבי חשוך, אני בעצם לא רואה דבר. קולות חרישיים נשמעים מקרוב, אולי טיפות הזולגות מהקירות, בכל מקרה אין לי דבר אחר לחשוב כעת. קמתי באיטיות מחשש לתקרה, הצלחתי לקום ולעמוד זקוף. הלכתי באיטיות אל הקול החרישי, כאשר זרועות ידי מונפות כאמצעי בטיחות כנגד קיר או חפץ שאולי אתקל. הגעתי לקיר, הקיר קר והוא דוקר במעט, היה זרם חלש של נוזל שירד מהקיר ורק עכשיו נזכרתי שאני צמא. מילאתי את רוויתי, עכשיו אני יושב וחושב מה לעשות לצעד הבא.

אני לבוש עם חולצת טריקו קצרה ומכנס המגיעות עד לברכיים. חיפשתי במכנס כיסים, אולי יש בהם חפץ שימושי שאוכל להשתמש. מוזר, אין כיסים למכנס. היצרן של המכנס הזה כנראה לא חשב על צרכי הלקוחות שלו כתכנן אותו, בעצם אני בלי כלום במחשכים.
ואמנם, האם אני אכן חסר דבר?

הרהרתי במחשבותיי למשך זמן שנראה נצחי, אך במציאות נמשך מספר דקות ספורות. הגעתי להבנה פשוטה, בן אדם לא מגיע למקום חשוך ללא סיבה מוקדמת, יתרה מכך אני לא מגיע מרצוני החופשי למקום מבודד וחשוך. לכן, הגעתי למסקנה לוגית שמישהו עושה עליי מתיחה גרועה. אין סיבה הגיונית אחרת, או שמישהו לקח אותי ללא הסכמתי, או שהסכמתי מסיבה לא ידועה להגיע למקום המוזר הזה. בסרטים אדם שנלקח למקום לא ידוע מנסה לחשוב מה הדבר האחרון שעשה, ברם הדבר האחרון שאני זוכר לא נותן פתרון למקשה בו אני שורר.
הדבר האחרון שאני זוכר, ראיתי במחשב סדרה, וקראתי ספרים שעניינו אותי באותו זמן. מאורעות אלו התבצעו לפני שהלכתי לישון. לאחר השינה התעוררתי במקום חשוך ושקט. זה מעלה לי שאלות ומחשבות אם בכלל קמתי מהשינה, אולי אני חולם?

חלום, זה פתאום נשמע הפתרון למקשה בו אני סבוך למשך כל הזמן הזה. אחרי הכל, חלום נותן לגיטימציה למה שידוע לי לפני שהלכתי לישון, אך אם חטפו או לקחו אותי ללא ידיעתי אז גם זו אופציה לגיטימית. אני עדיין בלי פתרון.
החלטתי להפסיק להתלבט ולהמשיך הלאה, הפתרון הוא לא בעבר אלא מחכה לי בדרך. ככל שהמשכתי ללכת ככה התחלתי להבין את המרחב של המנהרה, נראה שמחושי השמיעה ומהמישוש שאני נמצא במבוך. בפשטות מנהרה המסתעפת בתוך עצמה. האינטואיציה שלי אומרת שלמנהרה יש כניסה ויציאה, לכן יש פתרון, עליי לחפשו!

"לא!"

מחד גיסא, הקול אשר נשמע ממרחק הרגיע אותי. במקום חשוך ומבודד בו אני מהדהד במשך מעל שעה וחצי בו גרם לי להבין שאני לא לבד. ומאידך גיסא, הקול נתן לי אזהרה, מדוע שאשמע קול נשי באמצע מנהרה, החלטתי להיזהר ולהתקדם בשקט מעתה.
במהלך התקדמותי הבנתי דבר שאינו פחות חשוב, מה אם אותו קול נשי היא מישהי הנזקקת לעזרה. אולי היא בצרה, אולי היא כמוני שהלכה לאיבוד במחשכים. אף אחד לא צריך, לא אמור להיות לבד במחשכים. החלטתי החלטה פזיזה, זו ההחלטה השגויה ולמרות זאת ההחלטה הנכונה.
הלכתי אל אותו המקום ששמעתי את הקול, ואמינו לי אני יודע איפה הקול הזה התרחש. גיליתי את הדבר הרע מכל, גופה הייתה שרויה במקום, אבל… זו לא גופה של אישה.
מה זה אומר? האם קול האישה הינו פיתוי לגברים לבוא ולרוץ למקום הזה?
אוי לא אוי לי, האם אני הולך למות עכשיו?

לא נשארתי חייב, המשכתי הלאה. התגלה שעיניי התחילו להתרגל למחשכים הלא נגמרים, אני מתחיל לראות בחדות רבה את החושך. עכשיו אני מבין שזה לא סתם מנהרה או מבוך, אנוכי תוהה מדוע הגעתי לשם. זה לא סתם מבוך או מנהרה, זה מבחן.
אבל… אבל… איזה מבחן ומי אני שייבחן בו?
אני לא עשיתי דבר לאף אחד, אני מתבודד בחדרי ולומד למבחנים כמו תלמיד טוב. דור גיסאי, נהניתי ונתתי לכולם הנאה שאני מאמין בערכה, למדתי ולימדתי חברים וקרובים את פילוסופיית חיי, הערכתי והעריכו את חיי ואת חיי קרוביי וחבריי.

המנהרה האינסופית עם החושך הבלתי נגמר הפך להיות עבורי לאור. רק עכשיו הבנתי את משמעותו, החושך הבלתי נגמר כיסה והגן עליי מהעולם החיצוני, במשך ההליכה בחושך ראיתי יותר ויותר סממנים שגרמו לי להבין שהמנהרה רוצה שאני אשאר. ומסיבה טובה.
מוטיב המוות שאפף את המנהרה רצה להפחיד אותי, לגרום לי להשאר במקום בטוח ולא להתקדם הלאה, אך המנהרה כשלה. הנוזל ששתיתי בתחילת הדרך הוא לא סתם נוזל, אלא נקטר החיים. לגימה שלו גורמת לך לאבד את הצורך ברעב ובצמא לזמן ממושך וממלא את הגוף באנרגיה. ומוטיב הראיה, זה הסממן שגרם לי להבין יותר מהכל את משמעות המנהרה, מדוע בתחילה לא ראיתי את החושך כראוי, מדוע?

המשכתי ללכת והפעם ידעתי שככל שאמשיך כך אצליח לצאת מהמנהרה בעלת חושך אינסופי. הפסקתי לספור את הזמן שבו אני שרור במנהרה, אך אם הייתי סופר אז עכשיו כנראה עבר ארבע שעות. ארבע שעות שאני חש. ארבע שעות שנעלמו מחיי. ארבע שעות שאני מפזז מחושך לחושך. סוף הגיע, אני רואה אור. האור זרם בנקל אל המנהרה, אולי זהו שעת הזריחה. האור מגיע אליי. חשבתי שאשמח, אני קרוב לפתח היציאה של המנהרה, ולמרות זאת אנוכי נוגת געגועים לביטחון שהמנהרה נתנה לי.
אני עומד מלכת מול פתח היציאה. כתוב על הקיר שזורח עליו האור אזהרה, "מכאן אדם ימות". רציתי להקשיב לאזהרה, באמת שכן. המנהרה נתנה לי הכל, חום, אוכל ושתייה, והגנה. נתנה לי הכל חוץ מהסיבה לכך שאני שורר בה. בחרתי להמשיך הלאה.
האור היה יפה, כל כך יפה שלא היה לי אכפת. הוא זרח עליי כנוגה, הוא זרח עליי כדקירה מתוקה. גנבתי מבט לאחור אל המנהרה המדהימה הזו, מנהרה שאתגעגע. תוך מספר רגעים צנחתי אל האדמה הנעימה, עיניי פקחו ודבר הראשון שראיתי היה חושך.
הבנתי מדוע ראיתי חושך. האור שבעין שלי נתן לי כוח לראות את האור שבחושך. וכשיצאתי הניצוץ התחלף, החושך שבעין שלי תפס את השליטה, מעתה אני אראה את החושך שבאור. מי ידע שלמות הוא דבר מרגיע, אכן מתתי. הנפש שלי גססה לאיטה, האור שבעין שלי נעלם לי בלי שיש לי בחירה. ומעניין להבין שגם נולדתי מחדש. החושך שבעין שלי הוא אותו אור שנצץ במנהרה, פשוט לא הכרתי אותו. עכשיו אני מבין הכל.

הקול ששמעתי במנהרה הייתה הצעקה של מישהי שלא יכלה לקבל את החושך של עצמה. לכן, הגופה הייתה ההתגלמות הגשמית של הנפש שהחליטה לוותר, כי פחדה מהחושך שרצה לגרום לה להישאר במנהרה.
אני החלטתי להפוך את החושך לאור דועך. מתי שאצטרך את החושך הוא יבוא לצידי, ומתי שאצטרך את האור- הוא יבער מתוך החושך.
האור הפך לחושך ולהפך. ואני, קיבלתי את המתנה הגדולה מכל. קיבלתי הזדמנות להבין את עצמי, החושך בלע את הסבל שלי ויצר עבורי עולם שיגן עליי. האור הוציא בעל כורחי את הסבל שלי. אנוכי מבין שאדם שאינו מקבל במלואו את האור והחושך של עצמו, מת. אז עברתי את האזהרה, עברתי את מבחן המוות.

אירוני, המוות הוליד אותי מחדש.