הוא לא שם על הטופס – הוא אדם.

הוא לא סתם – עוד שם על הטופס,
הוא לא סתם עוד 'אפס' – 'חמש אפס'.
הוא עוד אחד שנופל – אך אף אחד לא 'תופס',
הוא אדם – שמנסה מהתהום לטפס.
אז למה הם מתייחסים אליו כמסמך – שלאדם התחפש?
האם לאף בירוקרט לא אכפת – אם ייזרק לפח או יתפספס?
.
אולי אם תפסיקי להביט במסך – ותסתכלי על הפנים,
את תיראי את הדמעות – ולא רק קריטריונים ותקנים.
הוא לא יכול לחכות עוד חצי שנה – לעוד איבחונים,
הדיכאון, החרדה והטראומות – לא ממתינים.
למה מחכים שאנשים יישרפו מבחוץ – לא מספיק הם נשרפים מבפנים?
.
אך אולי זה התפקיד – שגורם לקהות חושים?
אולי בגלל זה התחלת לראות טפסים – והפסקת לראות אנשים?
אולי קשה להכיל – כזו כמות של כאבים קשים?
אולי הפיתרון הוא – שכל מספר חודשים,
יחליפו – לפקידים חדשים?
.
במסע נפש קוגניטיבי – תוהה לעצמו אינטרוספקטפובי,
מבין שלל מחשבותיו – מה אובייקטיבי, מה סובייקטיבי ומה בכלל פיקטיבי?
.
אולי אם הם יפסיקו לראות 'טופס' – ויתחילו לראות אדם,
בפעם הבאה – זה לא יסתיים בדם?