הוא אהב את הסוף…

הוא אהב את הלילה. את השקט וחוסר הדאגות מאנשים שישפטו אותו ואת מראהו. הוא אהב את המוזיקה, את הרגש. הוא אהב את הכוכבים המאירים בלי שום פחד בשמיים האפלים. הוא אהב את יללות הזאבים המזכירות לו שהוא אינו היחיד שבודד.
הוא אהב את הרגשת האדמה הרכה מתחת לכפות רגליו היחפות כשהוא רץ. הוא אהב את מגע האש הצורב על כפות ידיו. הוא אהב את הגשם המחליק על שיערו מבלי שום רחמים. הוא אהב את הרגשת הסדין הרך על גופו.
הוא אהב את כסא העץ הישן שנשאר עוד מימי סבתו.
הוא אהב את מגע הסכין על ורידיו ועל הרגשת ההקלה כשהדם פרץ החוצה בפראות.
הוא אהב את מגע האמבטיה על גופו העירום. הוא אהב את היעלמות הכרתו לאיטה.
הוא אהב את עצימת העיניים האחרונה.
הוא אהב את הלילה. את השקט.
הוא אהב את הסוף…