"ההשראה החצופה שלי"

"ההשראה החצופה שלי"

בימים משעממים אני מרגיש יותר בנוח לבוא עם תביעות כאלו ואחרות אל העולם. קפה שחור חזק, חפיסת סיגריות פאל מל לייט, כיסא עץ קשיח והרבה שקט. ואין מקום טוב מהסיפריה העירונית בכדי להשיג את מבוקשי.
שלושים דקות רצופות שאני משנה תנוחה על הכיסא ובוהה במסך. לפעמים אני נתקף בהלה שההשראה לא תבוא, אבל העבר לימד אותי שהיא תמיד מגיעה. גם אם באיחור. אם קבענו, היא בסוף תגיע.
מפה לשם אני מנסה להכריח את עצמי לכתוב כמה מילים. סתם, לחמם את האצבעות. אני מתאר את הסביבה ויורד לפרטי פרטים. מנסה לצבוע את החפצים השונים במילים שיוכלו להחיות אותם בדמיונו של כל קורא. זה חימום נהדר, אבל הוא נמאס עלי מהר. כמו ריצה לפני אימון במכון, כשיש לי עוד כוח רב להמשיך אבל לא את הסבלנות לעשות זאת.
לפעמים עולה בי מחשבה לוותר. לעזוב כבר עכשיו וללכת הביתה עם מעט הכבוד שנותר בי. אבל קבעתי עם ההשראה, וזה לא יפה להבריז. גם אם היא מאחרת בחצי שעה שלמה.
אני מתאר את היום, עובר על הפרטים. מרגיש רע עם זה ומפסיק. מה לעזאזל אני עושה? לא רק פה ועכשיו, את התשובה לכך אני הרי יודע.
זה תמיד ברור לכולם מה הם עושים פה ועכשיו. "עכשיו אני עובד", "עכשיו אני לומד", "עכשיו אני נח". אבל מה אני עושה עכשיו לעתיד? זו השאלה שמציקה לי.
אני אפילו לא יודע מה הן המטרות שלי, ועד שלא יהיו לי מטרות מוצקות של ממש אז החלומות שלי לעולם יסתתרו מאחורי מסך של ערפל מטושטש.
למזלי, ולפני שהספקתי לשקוע במחשבות הטורדניות הללו, הרגשתי טפיחת אצבעות על השכם.
הסתובבתי לראות את ההשראה שלי מביטה בי בחיוך שובב. היא טיפוס שחבל על הזמן, כזו שלא תתנצל לעולם ולא תודה בטעות. תמיד יש לה מה לומר ודרכים להתחמק, ולוחות זמנים הם בגדר "לוח פעילויות של קייטנה" עבורה. קשה איתה, אבל כשהיא יושבת מולי ובוהה לי בעיניים אני נמס. היא שופכת את נפשה ומגלה לי עולמות שלמים שבהם לא ביקרתי ומספרת לי על אנשים מוחשיים שמעולם לא פגשתי. היא מרתקת, ויאמר לזכותה שהיא מסוג ההשראות ששווה לחכות להן.
ואז, אחרי שפתרה את עצמה מהתנצלות עם חיוך שובבי, היא מתיישבת מולי רגל על רגל כשהשולחן בינינו ולא אומרת דבר.

"אתה אוהב לשבת פה?" היא שואלת אחרי כמה רגעים וסוקרת את החדר מסביב. הוא מלא באנשים מבוגרים עם משקפיים קטנות שעוד איכשהוא מצליחים לגלות הערכה לנייר (או שאולי פשוט פוחדים מדי מטכנולוגיה ומוצאים פה מחסה בין הדפים). יש כמה בחורים צעירים, אבל עיניהם לכודות במסגרת המרובעת של מסכי המחשב לפניהם. אני נמנה ביניהם אגב, איש לא היה מצליח להבדיל אותי מאותם בחורים צעירים.
"אני מניח שנחמד פה" אני אומר בזהירות וההשראה מחייכת בזלזול. תמיד החיוך שלה בא על חשבונו של מישהו אחר, ובדרך כלל, המישהו הזה הוא אני.
"הכיסאות פה ממש לא נוחים" אומרת כבדרך אגב.
"כן, בדיוק כתבתי על זה קצת"
"אה איזה יופי. יצא לך משהו טוב?"
"לא ממש . סתם… את יודעת. חימום כזה"
"אהא" אומרת ואנחנו משתתקים. עיניה מטיילות בין המדפים הגבוהים מלאי הספרים. היא מנסה להעמיד פנים שמשהו מכל זה מעניין אותה. אני כבר יודע שהיא מסתכלת על אותם ספרים כאילו היו ערימה של זבל. הרבה מאוד פעמים קראנו ספרים ביחד, והיא תמיד הייתה זו שמשתעממת קודם. כזו היא, קשה לשכנע אותה בטיבו של דבר אחר.
אני הייתי קורא ושוקע בסיפור, והיא הייתה מפהקת ונרדמת. ככה בדרך כלל היה קורה. לפעמים הייתי מרים ספר מרתק, ורק אז הייתה מתרכזת באמת. רק אז הייתה ההשתוקקות שלה גוברת על שלי.
כשהיינו שקועים בסיפור טוב הייתה פולטת מדי פעם"וואו! איזו השראה הייתה לו!". אבל זה כבר לא קורה הרבה, הספר האחרון שהלהיב אותה היה "1984", וזה היה לפני יותר מארבעה חודשים. בזמנו, אני זוכר שאמרה שהיא לא מאמינה שהמחבר של הספר מת לפני יותר מחמישים שנה. וההשראה שלו, למרות כל הזמן שחלף, היא עדיין חתיכת השראה מרשימה. יפה וקטלנית כמו ניקיטה. כזו ששובה אותך בעיניה, מלטפת את עורך ומרעידה את ליבך לפני שהיא מחליטה לשסף את גרונך בסכין. היא נורא התלהבה מההשראה שלו, של אותו סופר.

"למה את לא אומרת כלום?" שאלתי והיא זייפה הבעה מופתעת. היא לא טובה בהעמדות פנים.
"למה אתה לא כותב כלום?"
"אם לומר את האמת, אני מחכה לך" התשובה שלי גררה צחקוק משפתיה.
"אבל אני כבר פה טפשון"
"כן אבל… לא נראה לך שכדאי שנתחיל?"
"נתחיל?"
"נו את יודעת. את תתחילי לדבר ואני אתחיל לכתוב"
"ומה אתה רוצה שאני אגיד בדיוק?"
"לא יודע, מה שבא לך. העיקר שתגידי משהו"
"אבל אין לי מה לומר"
"תמיד יש לך מה לומר"
"תתפלא, אבל לפעמים לא"

בו ברגע הפסקנו את השיחה והסרנו מבטינו זה מזו. נהייתי מעוצבן וחשתי שגם היא לא מי יודע מה מרוצה. למרות שכמובן ניסתה להעמיד פנים שהכל כרגיל.
היא הסתכלה על הספרנית וחיוך קטן עלה על שפתיה, ידעתי שיש לה משהו מחוכם לומר על חשבונה של הספרנית המסכנה אבל היא שומרת אותו מפני. לפעמים היא יכולה להוציא אותי מדעתי עם הסודות האלו שלה.
"באמת שאין לך כלום? בחייך, אני כבר יושב פה שעה ועוד לא כתבתי אפילו מילה אחת. את יכולה להיזכר בעבר שלנו, בדברים שראינו ודברים שעשינו או אפילו סתם להמציא מהראש. זה לא משנה, העיקר שתגידי משהו"
"כבר נזכרנו בדברים מליון פעמים… כל מה שראינו, עשינו, חשבנו ותהינו. עברנו על הכל וזה משעמם! האדמה הזו חרושה כבר"
"טוב, אבל מה עם העתיד? לא בא לך לעשות שם סיבוב ולראות אם אולי…?"
"תדע לך שאתה יכול להיות חתיכת אדיוט לפעמים" קטעה אותי לפתע ושילבה ידיים. כעת אפילו לא ניסתה להסתיר הבעתה המרוגזת.
"טוב. תקשיבי, אני ואת לא יכולים לריב כל הזמן. תסתכלי על השראות אחרות, הן לא רבות עם האנשים שלהם אפילו עשירית ממה שאת רבה איתי. אני מנסה להיות בסדר, את הרי יודעת שאני עושה כל מה שאני יכול בשבילך"
באותו הרגע החלה ההשראה להתפרץ בלחישה. "זאת בדיוק הבעיה איתך! אתה בכלל לא קשוב אלי! אתה כל הזמן חושב שאתה יודע מה טוב בשבילי, אתה לוקח אותי למקומות שאני לא רוצה להיות בהם, ונותן לי דברים שאני בכלל לא צריכה! בחיי, אתה פשוט כל כך אטום לפעמים שזה לא יאמן. הנה, למשל החדר הזה. תסתכל עליו!" הסתכלתי על החדר, לא מצאתי דבר להתלונן עליו.
"אתה מזמין אותי לפה, מקיף אותי בערימות של ספרים כאילו שזה בכלל מזיז לי. אתה עוטף אותי בשמיכה של דממה ומשקה אותי קפה מעורר… וכל זה בשביל מה? סיפור לא כותבים עם היד. סיפור כותבים עם הרגליים, כותבים עם הלב! סיפור כותבים באמת כשרוקדים ולא כשיושבים…"
"חכי רגע" קטעתי אותה בשטף דבריה הנסערים.
"לחכות למה לעזאזל?" שאלה זועפת.
"לא, זה פשוט היה ממש טוב… איך אמרת את זה? כותבים עם הלב. כותבים עם הרגליים. סיפור כותבים באמת כשרוקדים ולא כשיושבים…"
היא נאנחה והתרוממה ממושבה. התמתחה קצת ועשתה דרכה אל המושב שלידי. יכולתי לראות בזווית העין כיצד היא מעסה את עפעפיה. "תכתוב קודם – כותבים עם הרגליים ורק אז – כותבים עם הלב. זה יותר חזק ככה" אמרה והקלדתי את דבריה בסדר הנכון.

"תקשיבי…" אמרתי לאחר שסיימו אצבעותי את המטלה שהניתנה להן. "את צודקת. כבר הרבה זמן שלא רקדנו באמת ולא שמתי לב שהזנחתי אותך… את יודעת איך אני, את הרי מכירה אותי הכי טוב. אני רק הולך ומתבגר והחלומות שלי נראים לי יותר ויותר מרוחקים. הלחץ גובר ואני כבר מרגיש איך כולם חולפים על פני במסלול החיים. יש כאלו עם תואר שני כבר, ולי אפילו בגרות מלאה אין. זה ממש לא קל ואני…"

"אתה חייב להניח לעצמך עם העניין הזה. אי אפשר ליצור ככה. הלחץ הזה פשוט מגביל…"
"לך קל לדבר. את הרי השראה, וידוע שהשראות חיות לנצח. אי אפשר להסביר לך כמה זה קשה לדעת שהזמן שלך מוגבל. אי אפשר לקחת דברים בקלות ופשוט לזרום עם זה. זה למה את כל הזמן מאחרת לי ומגיעה מתי שבא לך, ואני בינתיים יושב ומרגיש את העומס הזה קובר אותי באדמה. ושוב, את הולכת לחיות לנצח, אז אני מבין שאין לך לחץ. אבל אני ממש לא! אז…"

"אני מבינה אותך." אמרה והניחה יד מנחמת על כתפי. די היה לי במגע שלה בכדי שאשתתק וארצה לפרוץ בבכי עילם.
"אנחנו עוד נרקוד אני ואת. אנחנו נלך ונחווה חוויות ונחשוב על דברים חדשים. תמיד כשיצרת מתוך ההווה יצאו לנו הטקסטים הכי יפים והכי אוטנטים. עכשיו אני מרגיש נורא. אני מרגיש שאני כולא אותך בתוך הווה שבכלל לא שווה לכתוב עליו…"
"תקשיב לי רגע" דרשה ההשראה את מבטי "אתה חייב להפסיק להתבכיין כמו תינוקת. באנו לפה לעשות משהו לא? אז בסדר, היום נכתוב קצת מהעבר. לא קרה כלום" היא סחטה חיוך קטן משפתי למרות כל הרחמים העצמיים. רק היא הייתה מסוגלת לעשות זאת.
לקחתי לגימה מרה מהקפה ושפשפתי את עיני. מתחתי את ידי מעלה ופיהקתי במלוא קיבולת הריאות. ההשראה הביטה בי מנער מעצמי את כל הרגשות הצבעוניים עד שנותרתי מאוזן לחלוטין. ידי נחו על המקלדת וליכסנתי אליה מבט.
"טוב אתה מוכן?" הנהנתי.
"יופי. אז קדימה. זוכר את הפעם ההיא שהשתכרת במסיבת יום הולדת וקפצת ראש אל המים הרדודים בים? אני חושבת שעדיין יש לך צלקת מזה איפשהוא. אבל לא חשוב. שכבת אז על החול והבטת לשמיים בנסיון למצוא כוכבים. אור הירח שטף את פני הים וההשתקפות הזוהרת שלו היטלטלה עם כל גל ששטף את החוף המוזהב… היית בן שש עשרה. והעולם, כמו הכוכבים, כמו בקבוק הוודקה וכמו הבחורה שלידך כאילו שנבראו כולם רק בשבילך. אתה… מה אמרת? כן. וודקה רושמים עם שני וו. טוב, נמשיך. אני זוכרת שבאותה תקופה… "