הדרך

ישבתי על גזע עץ מרקיב במשך שעות, כאילו הייתי חלק ממנו ממש. כאילו שהייתי אבן, מביט בדרך, שהתפצלה לשניים.
כל אחת מהדרכים נראתה זהה: לשתיהן היה אותו מראה מלבב ומזמין, כאילו שורקות לי מנגינות ילדות מוכרות, מתחננות שאצרף את כף רגלי להיסטוריה שלהן. כל אחת מהדרכים נראתה זהה לשנייה, אך ידעתי שאחת תוביל אותי למקום טוב, ואחת למקום לא.
הייתי יכול להישאר שם עוד ימים נוספים, עד שהייתי מרקיב בעצמי, ממש כמו העץ, כאשר לפתע נגלתה אלי דמות אדם. הוא היה גבוה, ואת רגליו לא ראיתי, כך שהייתי משוכנע שריחף. עצמות לחייו היו גבוהות, ועיניו טהורות. שיערו היה מתולתל, והוא היה לבוש בגדים לבנים. אני אינני אדם מאמין, אך אני מאמין שהתגלה אלי מלאך.
אותו אחד הביט בשתי הדרכים, ושאל אותי:"למה אתה כאן?"
"כי אני לא יודע לבחור בדרך," אמרתי לו.
"ומדוע לא?"
"משום ששתיהן אותו הדבר."
"אז מהו ההבדל?"
"אחת תוביל אותי לטוב, והשנייה לרע."
"ומניין לך?"
"כך זה תמיד."
"והאם זה משנה לך לאן תגיע?"
"אני רוצה להגיע למקום טוב."
"ואם תלך בדרך, לא תוכל לחזור?"
"לא," אמרתי.
"אז מדוע שלא תבחר?"
"ומדוע אבחר דרך בה אוכל לאבד הכל?"
"ומה יש לך עכשיו, שאתה כאן, בלב היער?"
"אין לי כלום."
"וכיצד תדע אם תגיע לטוב או לרע?"
"אני אדע."
"איך?"
"אני אחוש."
"ואם תחוש לא נכון?"
"אז אחוש לא נכון, אך לפחות ארגיש."
"כלומר שאין זה משנה לך לאן תגיע?"
"אולי…" מלמלתי.
"אם אין לך מה להפסיד, ואין זה משנה בשבילך לאן תגיע, אז גם הדרך בה תבחר לא משנה," הוא אמר, והתפוגג.
עד עכשיו לא ברור לי מי היה אותו מלאך, אם היה אמיתי, או שאולי דמיוני היה נואש מספיק בשביל להזיז את עצמי מהעץ.
מה שבטוח, לאחר שצעדתי כמה צעדים קדימה, גיליתי לתדהמתי… הדרכים… הן התאחדו בחזרה לאחר עשרים מטרים בדיוק…