הארץ הזאת

הבטתי סביבי. הייתי במקום אחר פתאום. לא הבנתי מה קורה, איך זה אפשרי. הייתי בארץ אחרת, שלא נראית כמו שום דבר שראיתי עד עכשיו. היא כן הייתה דומה לכדור הארץ, אבל היה נראה שהכל בה הרבה יותר יפה.

בהתחלה נלחצתי והייתי מבולבל, ואז הגעתי למסקנה שזה כנראה חלום. ניסיתי לצבוט את עצמי, כמו שרואים בסרטים, אבל לא קרה כלום. הבנתי שככל הנראה,
אני באמת נמצא בארץ הזאת.

בימים הקרובים ניסיתי להבין את הארץ הזאת. להבין מי חי בה, מה יש בה…
וכל פעם גיליתי על הארץ משהו שהפתיע אותי מחדש.

בהתחלה היה זה אגם שוקולד. אגם די גדול, שכולו מלא בשוקולד נוזלי, שניתן לאכול והוא אף ממש טעים. שחיתי באגם הזה, ושתיתי ממנו בלי הפסקה. אני לא חושב שאי פעם הרגשתי כה מאושר.
התחלתי לאהוב את הארץ הזאת.

לאחר מכן זה היה בית עשוי ממתקים. ממש כמו בעמי ותמי, רק שלא הייתה שם שום מכשפה שרוצה לאכול אותי. היו שם רק ממתקים, בלי סוף, מכל הסוגים ומכל הגדלים. היה נראה שאין לממתקים סוף, לא משנה כמה אכלתי מהם, הם לא נגמרו.
התחלתי ממש לאהוב את הארץ הזאת.

לבסוף, גיליתי דבר באמת מדהים. בארץ הזו, היה מקום, בו היה מספר בלתי מבוטל של נשים, כולן יפהפיות, והיה נראה שמטרתן היחידה בחיים הייתה לשמח אותי, בכל דרך בה חפץ ליבי. ממש היה נדמה כאילו היו שרויות תחת שיקוי אהבה, ואולי אף היה כך הדבר, איני יודע. אני רק יודע, שהן עמדו שם לרשותי, לכל דבר שאני רק רוצה. עם הנשים ביליתי ככל הנראה הכי הרבה זמן, אני חושב שאפשר להבין אותי.
לא רציתי לעזוב את הארץ הזאת לעולם.

הייתי שם, בארץ המדהימה הזאת, ככל הנראה כמה שנים, שנדמו כמו כמה שעות; הרי, הזמן עובר כשנהנים, ובארץ הזאת נהנים פי כמה מכל מקום אחר אז הזמן זז בהתאם.
גיליתי עוד ועוד דברים; טרמפולינה ענקית, פארק מים מדהים, לונה פארק אדיר, ועוד המון דברים מדהימים.

בוקר אחד, קמתי, ונדהמתי למראה עיניי.
הארץ המדהימה הזאת שהכרתי, הייתה איננה.
פתאום הייתי סתם במן מקום ריק ומשונה כזה, עטוף במן כיפה ענקית ואטומה.
הרגשתי אומלל. בכיתי כמו תינוק. לא האמנתי שכל הכיף הזה נעלם פתאום. שכל הדברים המדהימים האלה אינם עוד.

"אל תבכה, מר ג'ונסון" שמעתי לפתע קול מדבר אליי. כמעט הספקתי לשכוח בזמני בארץ הזאת ששם המשפחה שלי הוא ג'ונסון.
"תן לי להסביר לך מה קרה", הקול המשיך בדבריו. היה נראה שהקול נובע מתוך הכיפה עצמה, שיערתי שהוא נובע מתוך רמקול כלשהו.

"אתה היית שותף לניסוי חברתי, ראשון מסוגו. הניסוי בחן התמודדות של אנשים שונים מרחבי העולם, לקחנו קבוצה מייצגת מכל מדינה, עם מצב של ארץ אוטופית. הממצאים היו די מעניינים, כמובן שהרוב הגיבו בצורה דומה אלייך, אם כי לא כולם".

כמעט שכחתי איך לדבר בזמן ששהיתי בארץ הזאת, כלומר, בניסוי הזה, אבל לאחר כמה זמן נזכרתי איך מדברים ואמרתי: "אדוני, מי שלא תהיה, אני חייב להגיד שנהניתי בארץ הזאת, כלומר, בניסוי הזה, ובכל זאת – איך ייתכן שלקחתם אותי לניסוי הזה ללא אישורי?"

הקול צחק. "בוודאי שאישרת, מר ג'ונסון. לא היינו עושים ניסוי חברתי ללא אישור מהנבדקים, אנחנו לא מפלצות. פשוט מחקנו לך כל מה שקשור לניסוי מהזיכרון. זה היה חלק מהניסוי, למעשה. לבדוק כיצד הנבדקים יגיבו לכך שהם באופן פתאומי, עברו לארץ אחרת, בלתי ידועה. אני חייב לציין שאתה הגבת, יחסית, באופן לא רע בכלל. היו רבים שאיבדתו את שפיותם, ברגע שלא הצליחו למצוא הסבר למה קרה פתאום ולאיפה הם נמצאים. אתה התמודדת עם הסיטואציה בצורה לא רעה בכלל, ומגיע לך להיות גאה בעצמך על זה…"
"ודרך אגב", הוסיף הקול. "לי קוראים ג'ון וויט, ואני המדען הראשי של הניסוי הזה. ולמעשה, אתה מכיר אותי, אתה פשוט לא זוכר."

"אוקיי ג'ון, באמת נחמד לשמוע את כל זה. אבל מה קורה עכשיו? הניסוי נגמר?"
"סטיב ג'ונסון יקירי, הניסוי רק התחיל. ועכשיו הגיע שלב מאוד חשוב בניסוי. בשלב הזה, סטיב יקירי, אני רוצה להציב בפנייך בחירה. והבחירה היא בין שתי האופציות הבאות:
או שהארץ הזאת, שדרך אגב, היא מציאות מדומה מאוד משוכללת שיצרנו למען הניסוי הזה, תישאר אותו דבר, על כל דבריה המדהימים, אבל אתה תמשיך לחיות בה לבדך;
או, שאתה תחיה כאן, במקום הריק הזה, ורק תקבל כמובן את הדברים שאתה צריך על מנת לחיות. אבל, אתה תהיה עם אשתך."

נדהמתי מדבריו של ג'ון. לבי החל לדפוק בעוצמה. בזמן ששהיתי בארץ הזאת, כלומר, בניסוי הזה, כמעט שכחתי מג'סיקה, אשתי המדהימה. כמה שאהבתי אותה. היא הייתה יפהפייה, ותמיד כל כך אכפתית, דואגת, ואוהבת.

"מה תבחר, סטיב? האם תלך למציאות המדומה המדהימה לבדך, או שתישאר כאן אבל תהיה עם אשתך?"

"להיות עם אשתי, כמובן." אמרתי את זה, בלי אפילו לחשוב. היה נדמה כאילו הלב דיבר במקומי. במיוחד כי לאחר שאמרתי זאת, הרגשתי תחושה חזקה של פספוס. הייתה לי הזדמנות לחזור לארץ הכל כך מדהימה הזאת, ולא ניצלתי אותה.

תחושת הפספוס הזאת נעלמה די מהר. היא נעלמה עם הופעתה של אשתי, ג'סיקה, לצדי.

ישר התחבקנו, והתנשקנו. אפילו שכמעט שכחתי ממנה בזמן שהותי בארץ הזאת, כלומר בניסוי הזה, ברגע שהיא הופיעה שם, נזכרתי כמה אני אוהב אותה.

"החלטה נבונה", אמר ג'ון. "ניחשתי שזה מה שתחליט. אתה בחור טוב, סטיב. ידעתי שתבחר באהבה על פני חומריות."
"ועכשיו", הוסיף ג'ון. "אתם משוחררים".
"אנחנו משוחררים?!" שאלתי בהפתעה.
"נו, ברור." אמר ג'ון. "באמת נראה לך שנתקע אנשים בחור הזה? אמרתי לך כבר, אנחנו לא מפלצות."
"חוץ מזה, שבשלב הזה אנחנו כבר מקבלים את האינפורמציה שאנחנו צריכים, אין טעם להשאיר אתכם מעבר לשלב הזה. אנחנו רק צריכים לגרום לכם לחשוב שכן תישארו, לצורך הבחירה הזאת שמהווה חלק מהותי מהניסוי שלנו".

הכיפה נפתחה, ויכולנו לצאת ממנה. ניגש אלינו אדם, שניחשתי שהוא ג'ון. הוא הושיט לי את היד ללחיצה, ולחצנו ידיים.
"כל הכבוד סטיב", אמר בקול שישר זיהיתי, שהוא אכן של ג'ון. "התפקוד שלך במהלך הניסוי היה יוצא מן הכלל".
"עכשיו, עוף מכאן! לא רוצה לראות אותך יותר."
"אני צוחק, כמובן", אמר כשראה את פניי, שהיו מעט מופתעות.
"אבל ברצינות, אתה חופשי עכשיו. תמשיך את החיים שלך. בעולם הזה. הוא לא כמו המציאות המדומה שהיית בה בשנתיים האחרונות, וכן, זה היה שנתיים, אבל הוא גם משהו."

איכשהו לא הופתעתי כשהוא אמר שזה היה שנתיים, הייתה לי הרגשה שמדובר בפרק זמן כזה. לא היה לי מושג איך הסכמתי לניסוי חברתי שהאורך שלו הוא שנתיים, אולי לא אמרו לי מה אורך הניסוי. אבל בכל מקרה, אני לא מתחרט על זה, אפילו לא קצת.

נפרדנו מג'ון לשלום, ויצאנו ממקום הניסוי. גיליתי די להפתעתי שהניסוי למעשה היה די קרוב לבית שלנו; הוא היה גם בסיאטל. נכנסנו לאוטו של ג'סיקה.

ולפני שג'סיקה התחילה לנסוע, היא חייכה והביטה בי. וכשהבטתי בה בחזרה, עמוק אל תוך עיניה שהיו מוארות מהחיוך אותו חייכה, הרגשתי מאושר. מאושר יותר מאשר הרגשתי אי פעם בארץ המדהימה הזאת, כלומר, בניסוי המדהים הזה.