האצטרובל שלא יכל

על עץ אורן גבוה כתורן, נתלו להם מהאוויר האצטרובלים. חלקם חומים, חלקם צהובים. אבל היה דבר אחד משותף לכולם- הם היו כולם פתוחים.
היה רק אצטרובל אחד, שהיה על ענף רחוק מכולם. בגלל שהיה סגור, אף אחד לא רצה בחברתו.
יום אחד, לאחר דמעות רבות של בדידות, החליט האצטרובל לעזוב את ביתו ולחפש תשובה. הוא רצה לדעת מדוע לא אוהבים אותו, ולמה כולם מתנכלים לו.
ליד עץ האצטרובלים, היה עץ לימון מרהיב ויפה. החליט האצטרובל לנדוד אליו, ולהתייעץ שם עם אחד מהפירות החמוצים.

"אנא לימון!" אמר האצטרובל. "עזור לי! אני היחיד שנשאר סגור, ובגלל זה מצבי חמור! כולם כבר נפתחו השנה, ורק אני יושב לי ומרגיש רע!"
הלימון הסתכל עליו בעיניים חמוצות. "למה שלא תבדר אותם?" אמר והתנדנד מצד לצד. "אולי אם תעלה חיוך על פניהם, הם יפתחו עבורך את הדלת שלהם."
"כן!" צעק האצטרובל. "זה רעיון מצוין!"
הלך האצטרובל וקטף כמה אוכמניות, טיפס חזרה על עץ האורן, וביצע בעזרתן להטוטנות.
אבל האצטרובלים האחרים הביטו בו בעיניים קודרות. הם רק ראו אדיוט, שעליו כל האוכמניות נופלות.
עצוב ומיואש, הבחין האצטרובל בעץ תפוזים. הוא החליט לנדוד אליו, ולהתייעץ שם עם אחד מהפירות המתוקים.

"אנא תפוז!" אמר האצטרובל. "עזור לי! אני היחיד שנשאר סגור, ובגלל זה מצבי חמור! כולם כבר נפתחו השנה, ורק אני יושב ומרגיש לי רע!"
התפוז הביט בו במבט מתוק. "למה שלא תבוא לעזרתם?" אמר בזמן שלמעלה ולמטה קפץ. "אולי אם תסחוב את סליהם, הם יסכימו לקבל אותך כאחד מהם."
"כן." אמר האצטרובל. "אני אנסה."
הלך האצטרובל ותלש עלה מחוספס, טיפס חזרה על עץ האורן, ונופף בעזרתו על אחד שהזיע והיה לו חם.
אבל הוא הסתכל עליו והתחיל להיחנק. הוא רק ראה שוטה, אשר מנסה לקרר אותו בעזרת קיסוס רעיל ולא עלה.
עצוב ומיואש, הבחין האצטרובל בכמה גבעולים ועלי תות. הוא החליט לנדוד אליהם, ולהתייעץ שם עם אחד מהפירות התשוקתיים.

"אנא תות!" אמר האצטרובל. "עזור לי! אני היחיד שנשאר סגור, ובגלל זה מצבי חמור! כולם כבר נפתחו השנה, ורק אני יושב ומרגיש לי רע!"
התות הביט בו בעיניים מלאות תשוקה ותעוזה. "למה שלא תנסה לזכות באהבתם?" אמר בזמן שלא זז ממקומו. "אולי אם תעורר את תשוקתם, תוכל לשכנע את ליבם."
"כן…" אמר האצטרובל בלחישה. "אני משער שזה נכון…"
הלך האצטרובל וקטף פרח מלבלב, טיפס חזרה על עץ האורן, והגיש אותו לאחת שנראתה לו יפה.
אבל היא הסתכלה עליו והחלה להתעטש. היא ראתה רק טיפש, אשר גרם לה אלרגיה שאותה לא ניחש.
עצוב ומיואש, האצטרובל החל לבכות. הדמעות אשר זלגו מפניו, נפלו על ידיו, ואז הוא החליק מהעץ.
האצטרובל נחת על הרצפה בחבטה. עלים יבשים כיסו אותו, אך פניו עדיין היו חשופות.
מולו חלפה אישה מבוגרת, אשר אחזה בסלסילה מלאת לימונים.
"אני מצטער אצטרובל…" אמר הלימון, שעכשיו נקטף. "אבל אף אחד לא אוהב ליצן לא מוצלח."
אחריה הגיע גבר צעיר, אשר אחז בשקית מלאת תפוזים.
"אני מצטער אצטרובל…" אמר התפוז, שעכשיו נחטף. "אבל אף אחד לא אוהב יד שלא יכולה לעזור."
אחריו דילגה לה ילדה חמודה, אשר החזיקה בידיה חופן תותים.
"אני מצטער אצטרובל…" אמר התות, שעכשיו נתלש מגבעולו. "אבל אף אחד לא אוהב כיעור ושפתיים יבשות."
האצטרובל שקע ביד דמעות, עד שעברה רגל גדולה, שריסקה אותו לאלפי חתיכות קטנות.
"תראו!" אמר מישהו ממעלה עץ האורן. "חלקי האצטרובל האומלל הזה סוף סוף נפתחו!"

רק חבל שזה קרה, לאחר שאיבדו תקווה ונרמסו…