האיש והמחבל

זהו יום רגיל, בחודש רגיל, בשנה רגילה.
איש רגיל עולה על האוטובוס לעבודה הרגילה שלו ומתיישב בספסל שכבר ישב בו מישהו, אך הבן אדם שישב לצידו לא היה רגיל.
האיש הרגיש זאת מהרגע שהתיישב לצידו וכשהחל לבחון אותו שם לב שמתחת למעילו לבן אדם יש חגורת נפץ.
האיש אינו מתרגש ואומר למחבל "אני יודע מה אתה עומד לעשות ושאם אנסה לעצור אותך,תעשה את זה בכל זאת." האיש הפסיק לשנייה וסידר את מחשבותיו, המחבל לא אמר מילה.
"אני לא הולך לנסות לעצור אותך, אבל בינתיים אפשר להנעים את הדקות האחרונות של שנינו בחיים בשיחה."
האיש שתק וחיכה שהמחבל יענה לו.
יום רגיל זה כבר לא.
"אני מסכים." אמר המחבל.
האיש סיפר למחבל על אשתו היפה, היא הייתה אהובת נעוריו והם התחתנו אחרי סיום התיכון וחיו באושר מאז.
לאשתו קוראים פרידה ויש להם ארבעה ילדים וחמישה נכדים נפלאים.
האיש נזכר בחג ההודיה האחרון וצחק בקול, המחבל חייך וביקש שייספר לו מה קרה בחג ההודיה שגרם לו לצחוק. האיש סיפר שנכדתו בת השלוש ניגשה אליו ואמרה שהראש הקירח שלו נראה כמו ביצה עם שערות, אז האיש אמר לה שכן הוא מרגיש שעוד כמה שניות ובוקע האפרוח, הילדה צחקה וחיבקה אותו בחוזקה.
המחבל צחק גם הוא, האיש שאל אם גם לו יש אישה וילדים.
המחבל הנהן בכובד ראש ואמר שלאשתו קוראים נסרין, המשפחות שלהם הפגישו ביניהם לפני 15 שנה ומהרגע הראשון הוא לא היה יכול להסיר את עיניו ממנה ונישא לה חודש אחרי ההיכרות ביניהם.
למחבל יש שישה ילדים בגילאים שונים כשהגדול מביניהם הוא בן 14 והקטנה היא בת 5.
האיש שאל אם היה פעם מאוהב אך לא היה יכול לממש את האהבה.
"אוה כן, אני זוכר את מרי ואת פניה בכול יום שעובר, היא הייתה בת למשפחה מאוד עשירה ולמדנו יחד ספרות, במשך שנים בחטיבה חלמתי לבקש ממנה לצאת איתי וברגע שביקשתי גיליתי שהיא מאורסת ושהיא לא יכולה להתראות איתי יותר. היא שברה את ליבי ויותר לא ראיתי אותה, אבל אני שמח שקרה המצב הזה כי אחרת לא הייתי מכיר את נסרין שלי."
"לפני פרידה, הייתה קתרין והיא הייתה כמו סערה, כל מי שראה אותה מיד סבב סביבה סחור-סחור. כל גבר רצה וכל בחורה קינאה בה ושנאה אותה אך רצתה להיות כמוה בסתר. איך היא בחרה בי? הייתי בהלם אבל היא ניגשה אליי ושאלה אם אני מזמין אותה לבירה או לא? הסתכלתי עליה וכל מה שיכולתי להרגיש היה את זרם הדם שלי זורם למקום שהוא לא צריך לזרום אליו יותר מידי במקום ציבורי, אבל היא לא דחתה אותי ויצאה איתי כמה פעמים. הייתי נאיבי באותם ימים והיא אמרה שהיא רוצה לשמור את עצמה, הייתי לוקח אותה למקומות מחוץ לעיר, קונה לה בגדים, היינו אוכלים במסעדות יקרות ואחרי חודש שלם שבו היא רק הרשתה לי לנשק את שפתיה היא נפרדה ממני ואמרה שיצאה איתי רק בגלל הכסף שהיה לי בארנק. והלכה. כעסתי על עצמי שהייתי טיפש, פרידה מצאה אותי שבור ותיקנה את ליבי השבור." האיש חייך כשנזכר באשתו.
"אתה מחשיב את עצמך לבן אדם מאושר?" שאל האיש.
המחבל חייך והצביע על חגורת הנפץ שלו, האיש אמר שאין זו סיבה לחשוב שאינך מאושר.
"אני בן אדם שקיבל את המשמעות של חייו וחי על פי המשמעות הזאת עד לרגע שבו אני צריך לממש אותה, אני מאושר כשאני עם אשתי והילדים, אני מאושר כשאני עובד ומטייל ברחוב ורואה את השמיים הכחולים והציפורים שמצייצות. אבל אני תמיד חייב לזכור שישנו את הגורל והגורל הביאני לפה." המחבל סיים את דבריו ועיניו נמלאו עצב.
"אני חושב שאושר הוא לא המטרה שעל פיה אנחנו צריכים לחיות, אנחנו נהיה מאושרים כל עוד השגנו את שאר המטרות של חיינו. אישה, משפחה, עבודה שמשלמת טוב, בית יפה ועוד דברים רבים, אלו הם הדברים שמסבים לך אושר, האושר טמון בחובו בהמון דברים ואתה צריך למצוא את כל חתיכות הפאזל כדי להרכיב את האושר שלך. ואם מצאת את כל החלקים יכול להיות אפילו שזה לא מה שציפית שתקבל והתאכזבת, האם התאכזבת?" שאל האיש.
"לא, המטרה בחיי הייתה ההמשכיות של משפחתי וקיבלתי אותה בדמותם של שישה ילדים בריאים, קיבלתי כמובן אישה שאוהבת אותי ללא גבולות ושאני סוגד לה כמעט כמו שאני סוגד לאלוהים. החכמה שלה היא מעבר לפרי דמיוני, אני קיבלתי כל מה שהיה יכול בן אדם לבקש בחייו." המחבל נאנח.
"אז מדוע אתה מחליט לעשות את המעשה הזה? הראית עולם שאתה מוצא לנכון למות?" האיש שאל.
"ובכן, טיילתי במקומות רבים בעולם ובכול מקום האנשים הם אותם אנשים עם תרבות שונה, עם שפה שונה. כולם עדיין הולכים כעדר ולא מנסים לשנות את זה, לאף אחד לא אכפת אחד מהשני וחלק ממני אומר שאני צריך לשנות את זה. וזוהי הדרך היחידה שאני יכול לחשוב עליה שלאנשים יהיה אכפת שוב אחד מהשני. רק אסונות ואבידות מזכירים לאנשים את הדברים שהם היו צריכים לאחוז בהם חזק ולא לעזוב." האיש חייך והנהן.
המחבל הסתכל עליו וראה שהאיש מזיל דמעה.
כשהם הגיעו לתחנה שבו תכנן המחבל להתפוצץ, הוא לחץ על הכפתור.

כשהאיש פקח את עיניו, ראה שהוא שוב יושב בספסל באוטובוס אבל האוטובוס עצמו כבר הרוס, שחור ומכוסה דם. המקום שהיה בו כבר לא היה הבית.
האיש היה בגיהינום.
האיש ישב על הספסל ושקע ביגון והזיל דמעות רבות על אובדן החיים שהיו לו.
ליד האיש התיישב המחבל.
"אתה ניצחת." אמר המחבל.
האיש לא הבין לדבריו של המחבל.
"אני לא ניצחתי שהרי בחרת להתפוצץ בכל מקרה."
המחבל אמר שבגיהינום הזמן עבר לאט יותר ושהוא סבל עינויים קשים לפני שהצליח לחזור לנקודת ההתחלה שלו בגיהינום שהיא הספסל באוטובוס.
האיש לא זכר עינויים משל עצמו והבין שהעינוי הכי גדול שלו הוא שאינו ייראה שוב את פרידה.
המחבל אמר שהעינויים אינם מטרידים אותו וגם המחבלים האחרים לא מזיז להם את קצה הציפורן העינויים שמתחרשים בגיהינום.
"אז למה אני ניצחתי?" שאל האיש ומחה את דמעותיו.
"ניצחת כי ההבדל ביני לבין שאר המחבלים, שאני מתגעגע לחיי הקודמים. הם לא בנו חיים לפני ההחלטה והם ידעו כל חייהם זו המשמעות שלהם ולכן לא טרחו בכלל להכיר את מה שמעבר.
אני מתגעגע ולא יכול לסבול את המחשבה שלא אראה את אשתי וילדיי.
ניצחת." המחבל קם וכל מה שיכל להרגיש כלפי האיש הייתה שנאה.