האור שבקצה המנהרה- פרק 5
ישבתי באמבולנס, חשבתי. אולי אני עשיתי משהו לא בסדר? אני כבר באמת לא יודעת מה לחשוב… איך הגעתי למצב הזה בכלל? אימא שלי… היא מסתכלת עליי בפנים מרוחות בדמעות, ואני מסתכלת עליה, במבט כועס, לא בכוונה. אימא שלי הוא הדבר הכי יקר לי, עשיתי את זה בשבילה, לא בשבילי. רציתי שאם אחת מאתנו תשרוד, אז זו תהיה היא, ולא אני. רק קפצתי על ההזדמנות, לא רציתי שהאיש ינצח. בראשי אני עדיין חושבת על הזהות שלו. הוא בדרך כלל היה עם קפוצ'ון שחור כך שהיה קשה מאוד לראות את פניו.
אולי זו ההזדמנות שלי לשאול את אימא שלי מי הוא? אני לא רוצה שוב להדאיג אותה…
בזמן שמרפים לי את הפצעים, אני עדיין חושבת על כל מה שעבר בשבועות האחרונים, כל כך הרבה דברים לא מוסברים נותרו לא מוסברים. אפילו אז, ביום השריפה בבית הספר הקודם שלי, איכשהו חליתי כתוצאה מקלקול קיבה, ולא הייתי מסוגלת ללכת. התעקשתי, אימא שלי התעקשה עוד יותר. בחיים שלי לא קיבלתי קלקול קיבה כזה רציני, ועבר זמן מה מאז שחליתי במשהו רציני שריתק אותי למיטה למשך כמה ימים.
כששמעתי את הבשורה, נפלתי. נפלתי על ברכיי, לא הבנתי מה קורה לי. איבדתי כל תחושה אפשרית בשרירי הגוף, לא הייתי מסוגלת לעמוד על רגליי שוב. זה כאילו קיבלתי שיתוק.
אפילו לא בכיתי, פשוט לא הבנתי למה ואיך. למה לא גם אני? למה הם? הם היו אנשים מדהימים… פשוט לא הבנתי. הכול נראה לי עדיין חשוד. זה בטח לא הסוף. אני לא הולכת להישבר. דמעה אחת ויחידה זלגה לי מהעין, ומסתבר, שכבר הגענו לבית חולים. אך מה? אמי שוב נעדרה מהמקום… הפרמדיקים אמרו שהיא "בשיחת טלפון חשובה"…
אני כבר לא קונה את זה… אימא שלי עדיין מסתירה ממני דברים, אפילו אחרי מה שקרה.
הרגשתי נבגדת… הקרבתי את חיי, אך עדיין היא לא מוכנה לספר…
זו לא הייתה מטרתי, אך חשבתי שהיא תרגיש שזה הזמן… כנראה אם רוצים לעשות משהו נכון, צריך לעשות אותו לבד.
תגובות (0)