דנה

השמש הקופחת מסבה לי הרגשה נעימה בהחלט, הציפורים מצייצות והנפש מתמלאת באור. אני ממשיכה בטיול על שפת הנחל, בניסיון למצוא את מקור האור המסתורי הזה. עולם מושלם. לפתע, מה רואות עיני? זוג ציפורים הרבות ביניהם, אינני יודעת מדוע. האחת צבעונית ונוצצת ואילו האחרת קודרת כליל. אני פונה לשאלת האחת "מה קרה?" "אין זה עניינך!" עונה בתוקפנות. אני מנסה את מזלי אצל האחרת "מדוע רבתן?" שאלתי אותה, אך הפעם בטון יותר רגוע. "הרמאית הזאת! מדוע היא גונבת ממני מזון שלא שלה? אינני חושבת שזה אישי אך כדאי שתשיג את מזונה בעצמה, הלא כך?" "אכן כך" השבתי. חשתי עימה הזדהות רבה. לפתע הופיע מעין הבזק שחור, כולנו עברנו יחד לשדה שבקצה היער, אני ושתי הציפורים הקטנות. "החזירי לה את מזונה!" פניתי לציפור "הגנבת". "לא לקחתי כלום!" ענתה, "את בטוחה?" באותה עת רתחתי מזעם, על עף שאיני שייכת למקרה, זה לא הוגן!
"שחר מותק, בוקר טוב, את תאחרי לבית הספר!" נשמע קולה של אימא.
"עוד 5 דקות" אמרתי בבהלה, אני לא מאמינה שכל זה היה חלום. הזעם עדיין נשאר בתוכי, הוא תמיד היה חלק ממני אך מדוע כל כך זעמתי בחלום? התשובה תגיע. חשבתי. וקמתי להתארגן לבית הספר.
"אימא אני יוצאת!" הכרזתי ויצאתי מביתי. פתאום הבחנתי באירוע מפחיד. דן, הבריון של השכבה, אותו "מלך הכיתה" המפורסם המוצג בסרטים ובסדרות הטלוויזיה, מה שנקרא "נסיך הבנות" מכה את שלומי הקטן "החננה" אותה דמות מפורסמת שקיימת בכל כיתה, ידען גדול וכמובן קורא ספרים. "עצרו!!!!!!!!!!!!!!!!!!" צווחתי, מה למען השם נכנס בי? "היי שחר" אמר דן בלקקנות, כמובן שהוא ניסה את מזלו בחנופה כלפי, יתרה מכך שהוא מתנדב להכין לי ולנועה חברתי הטובה את שיעורי הבית בסוף כל יום לימודים. התעלמתי מפנייה זו. "מה אתה עושה לו?" שאלתי בבהלה "האימבציל הזה לא רצה להביא לי את ארוחת העשר שלו!" "שחר.." נשמע קול מעורר רחמים מכיוונו של שלומי "בבקשה, אמרי לו, אין לי אוכל בבית מלבד הכריך הזה" "אין לך כריך משלך?" שאלתי את דן "אני רוצה לאכול כריך כמו שלו, נמאס לי מחמאת בוטנים וריבה". לפתע השתחררה דממה. תחושת הזעם ההיא מהחלום, מילאה אותי בשנית לאחר מכן הבטתי אל תוך עיניו של דן, אך לא במבט נורמטיבי ומלא דעות קדומות כבכול פעם, מבט חודר ואמיתי. אחת האמונות הבולטות בקרבי היא שאין בן אדם רע, על אף שדן נחשב לבריון של השכבה אני מאמינה שמסתתר בו משהו מיוחד. "אני מצטער" אמר דן, מה ששבר את השתיקה המייגעת.
שלומי היה מאושר, הוא חייך חיוך גדול, מאוזן לאוזן והמשיך בדרכו. התמלאתי תחושת סיפוק. במשך כל אותו היום חשבתי על המקרה, אף לא החלום המוזר עניין אותי מאשר המקרה הזה. אני מניחה שהיה שם משהו אחר.
___________________כעבור יום לימודים בן 7 שעות, ארוך ומפרך______________
יומני היקר,
היום היה היום מוזר. אני לא אוהבת לכתוב בך בשפה פשוטה, כפי שאתה יודע, שפה גבוהה מבחינתי מוסיפה לטקסט יותר ערך ומשמעות. אך המשפט הפשוט הזה מסמל בעיני את מהות היום החולף. כפי שאתה יודע מרבית הסובבים אותי מכנים אותי "מוזרה", אני חושבת שבצדק, אני נערה מוזרה. השמעת פעם על נערה שלא אוהבת לשמוע שירים באנגלית? אני יודעת שהמבוגרים לא יבינו מהו הסיפור הגדול בכך, אך מבחינת בני הנוער בימינו, זה אסון. אני לא אוהבת שירים באנגלית משום שאני חושבת שבמדינת ישראל בה השפה הרשמית היא עברית אין טעם לשמוע שירים בשפה האנגלית. נוסף על כך, הדבר החשוב ביותר בעיני בשיר הוא המשמעות של המילים. מפאת הקצב של השירים אינני מספיקה להבין את המשמעות של המילים, משמע אני לא יודעת על מה השיר מדבר. אך היום היה מאוד מוזר עקב מספר סיבות, ראשית כל בימים האחרונים אני נמצאת בתהליך הטיפוסי למתבגרים של מציאת משמעות החיים. אצל ילדה מוזרה שכמותי תהליך זה מלווה בכתיבת קטעים אודות המשמעות האמיתית של הקיום ואף הכרת האני האמיתי שלי על ידי "שיחות נפש" עם מכרים קרובים. אני מאוד אוהבת שיחות נפש, אני חושבת שזה מעניין ומסתורי ללמוד על עצמך יחד עם אנשים שיש לך איתם קשר אמיתי ועמוק. הכל החל אתמול בלילה, חלמתי חלום. בחלומי פתרתי סכסוך בין שתי ציפורים, האחת מעין בריונית והשנייה "קודרת כליל". הסכסוך היה פשוט ביותר, אודות חלוקה של מזון מסוים. אך היה זעם קשה ביותר שבער בי, החוסר צדק הזה צרם לי ביותר. קמתי בבוקר ובדרך לבית הספר פתרתי קונפליקט דומה בו השתתפו דן "הבריון" ושלומי "החננה". אותו זעם בער בי בשנית.. מה אתה חושב שזה אומר יומן יקר שלי? השאלות הרטוריות הללו שצפו בי לאורך כל היום מטרידות מאוד.
לילה טוב, שחר.
______________________________________________________________
במשך כל אותן שנים שחלפו, התפתח אצל שחר חוש צדק מפותח ביותר. לעיתים הוא גרם לה לעימותים עם הקרובים לה ביותר. במשך כל שנות לימודיה סירבה שחר לתת לבני כיתתה להעתיק את שיעורי הבית, על אף הכינויים שנלוו לכך. בנוסף, כאשר שניים מבני משפחתה רבו היא הייתה זו שמגשרת ביניהם, על פי הרגישות שלה וההבנה העמוקה של החיים. אך לעיתים הוא רק הועיל לה. למשל כאשר היה סכסוך בין שתי חברותיה הטובות שחר היא זו "שסדרה את העניינים".
אני רוצה להיות שופטת. החליטה שחר, אני רוצה לסדר את כל העניינים הלא הוגנים שיש בעולם, נמאס לי שאומרים שהממשל מושחת. אני רוצה להיות חלק מהממשל, אך הממשל החלומי שלי, הממשל ההוגן.
______________כעבור 20 שנה______________________________________
יומני היקר,
אני לא מאמינה שמצאתי אותך! עברו 20 שנה מהיום המוזר ההוא בו כתבתי בך לאחרונה. כיום שמי שחר בן דיין, נשואה לשלומי בן דיין. (זוכר אותו? שלומי "החננה" מאז) גיליתי שהוא בן אדם מדהים. אתה לא תאמין! אני משפטנית! כלומר שופטת כמובן. יש לי תואר שני במשפטים וכיום אני לומדת לדוקטורט. אין לי מילים לתאר את התחושה העילאית הזאת של הגשמת החלום. במשך כל החיים שלי חלמתי על הרגע בו אהיה חלק "מהממשל המתקן". בבית המשפט העליון בירושלים. כיום עולם המשפט מתנהל על פי החוקים שלי. אדם הנותן שוחד מקבל מאסר עולם ואף אדם המקבל שוחד זוכה לשני מאסרי העולם. זאת מפני שכאשר אדם מקבל שוחד הוא זוכה לטובת הנאה ואף נגרר אחרי אדם העושה מעשה שלילי. נוסף על כך, לפני כל דיון השופט זוכה לשיחה פרטית עם הנאשם והתובע ואילו עם הסנגור והקטגור במידת הצורך. את השיחה מנהלים בשפה עממית ובכל התכונות ההומניות האפשריות בכדי לנסות להבין את מהות העניין לפני המשפט.
תמיד הייתה לי שאיפה מופרחת לנסות "לתקן את העולם". אך כפי שלמדתי בחיים האלה כל דבר שאתם שואפים אליו, למרות שהוא לא מוצא חן בעיני הסובבים אתכם.

בהצלחה חברים, ותזכרו! התום של הילדות קיים בנו! צריך רק להוציא אותו החוצה..
על חלומות לא מוותרים, ואם נכשלתם, אלה החיים!