גלגול נשמות
למה כולנו כאלה מופרעים? מדוע אין אף לא אחד מאתנו מאושר באמת? לאחרונה התחלתי להאמין בגלגול נשמות. הנשמות שלנו עוברות תהליך אינסופי של החלפת ידיים, כך אני מאמין. זה ההסבר ההגיוני היחיד שאני מוצא לשאלותי. הנשמה שלנו, היא כמו סחבה מרופטת ששבה וטובלת בטינופת העולם שוב ושוב, עוברת מיד ליד, מגוף לגוף, מתלכלכת, מזדהמת בכול טבילה בים הצואה הזה הנקרא קיום. לא פלא שאנחנו כאלה מעוותים, עם כול מה שהנשמות שלנו עברו, בגלגול הנוכחי ובאינספור גלגולים קודמים, הן בטח כבר יצאו כולן מדעתן. לחיות ולמות ולקום שוב רק כדי למות עוד הפעם וחוזר חלילה במעגל אינסופי, להחליף אינספור זהויות ואישיויות, כול אחת עם הפרעות ובעיות משלה, לסבול כול חיים מחדש, סבל נפשי וגופני, זהו בוודאי עינוי נורא, זה שובר אותך, משאיר אותך ללא תקווה. הנשמות שלנו מבולבלות ואבודות, הן כבר לא יודעות מי הן. אחרי כול כך הרבה גלגולים, הן כבר לא בטוחות, אבל דבר אחד הן יודעות בבטחון מלא, הן יודעות מה עומד לקרות להן, והן יודעות שזה לא יגמר לעולם, המסכנות. אין הסבר אחר, בוודאי קיים גלגול נשמות.
בעולם אחר, רחוק מכאן, אני מאמין שקיימים אנשים שפשוט מתים וזהו. זהו גן עדן לעומת העולם שלנו. האנשים שם שלווים, שלמים עם עצמם, כולם מאושרים, ביודעם שאלו הם חייהם שלהם ורק הם עצמם יזכו לחוות אותם, ושפעם אחת תספיק.
תגובות (4)
'הן יודעות יודעות מה עומד לקרוא להן'
יודעות פעם אחת יותר… ( P: )
תודה רבה על התיקון: ) מה עם ביקורת?
לא מכירה את התחרות הזו אז אין לי מושג על מה אתה מדבר, סורי
מה שכתבת זה אולי לא האמונה האמיתית שלי (או שלך), אבל הרגשתי שאני הבנתי למה כתבת את זה ואיזה רגש מסתתר מאחורי האותיות הללו.
זה מרגיש כאילו לפעמים אנחנו פותחים את העיניים, ממש כאילו עכשיו נולדנו ואנחנו קולטים שאין דבר יותר הזוי מאשר הימצאנו בעולם הזה, חסרי אונים מול משמעות הקיום שלנו בעולם הזה.
קל לשאול 'למה אנחנו חיים'. אבל קשה להרגיש את זה. וזה נראה כאילו אתה מרגיש.
אני מחבבת ומכבדת את זה
וואי, זה בדיוק מה שאני חושבת. רק טיפה אחרת, שנשמות לא נעלמות אלא מתחלפות ועוברות מאחד לאחד ובגלל זה גם הטע של אדם מבוגר מת ותינוק שדומה לו נולד.
אין לי כל כך מה להוסיף לגבי ביקורות כי אתה כותב טוב.