גדעון

"מה השם, בבקשה?"

"גדעון"

"גדעון מה?"

"גדעון בן יואש."

"אני שמח שהגעת לכאן, גדעון. עוד מעט אספר לך במה אנחנו עוסקים כאן. אבל אולי לפני כן, תוכל לספר לי על תכונה אחת חיובית שלך?"

"כן. אני יודע לוותר כשצריך. עם זאת, אני מאוד עיקש."

"אוקיי, ומה לגבי תכונה שלילית?"

"לפעמים אני משקיע את כל כולי במשימה, ולא עושה לעצמי הנחות"

"וניסיון, גדעון, ניסיון יש לך?"

"ודאי"

"ספר לי על אתגר שהתמודדת איתו"

"הממ… אני חושב שדוגמה טובה יכולה להיות הסיפור הזה, עם המדיינים. הכל קרה כל כך מהר. העמים מן המזרח פלשו לישראל, הרסו בה את היבול והתשתיות, ולא הותירו לבני ישראל מרחב מחיה מספק."

"בסדר גמור. איך הגבת למתקפה המרושעת הזאת של עמי המזרח?"

"אספתי שלושים ושניים אלף חיילים והתכוננו לצאת למלחמה."

"אבל…"

"אלוהים, שרצה להראות את כוחו וגדולתו, הורה לי לנפות את החיילים אשר פוחדים ויראים מן המלחמה. לאחר הניפוי הראשוני, דרש אלוהים שאצור מבחן מיוחד כדי למיין החיילים שנותרו. ואכן, הבאתי את הלוחמים אל מקור מים, ומי שליקק מים באמצעות ידיו, עבר את המבחן. לעומת זאת, אלו אשר כרעו על ברכם, מתוך ההרגל הבזוי של עבודת אלילים, וליקקו את המים ישירות מן הזרם, שוחררו מן הקרב. לאחר הניפוי הסופי נותרו לי שלוש מאות חיילים."

"כלומר, הקמת סיירת מובחרת."

"נכון. אבל כאן לא הסתיים הסיפור. רציתי ליהנות מן היתרונות שמספקת סיירת קטנה ומתוחכמת, תוך שילוב ההרתעה שמספק כוח של אוגדה שלמה. ואז עלה במוחי רעיון מבריק."

"תמשיך בבקשה, זה מעניין."

"הפתענו את המדיינים בלילה. כל לוחם קיבל מספר כדים ובתוכם הסתיר לפידים בוערים. כשניתן האות, שברו כל הלוחמים את כדי החרס. הרעש העצום יצר אפקט של פחד ובהלה בקרב המדיינים. הלפידים הבוערים יצרו את הרושם כאילו מדובר במספר לוחמים גדול מזה שהיה באמת. בעוד המדיינים נסים על נפשם, היכנו בהם ללא רחם."

"תרגיל מבריק, מר בן יואש"

"תודה. אני בהחלט גאה בו. זו הסיבה שהעלתי אותו על כתב בקורות החיים שלי."

"אז כדי לוודא ששנינו מסכימים על העובדות: באמצעות תרגילים מתוחכמים שכנעת את האויב שאתה מנהל כמות משאבים גדולה ומשמעותית יותר משלו, אשר עולה עליו מבחינה מספרית ואיכותית, גם אם בפועל היכולת הפיסית של היחידה שלך הייתה פחותה בצורה משמעותית…"

"נכון"

"אפשר, מר בן יואש, להציע לך משרה ניהולית?"