בריונות…

קוראים לי עדי,אני כיתה ז'.
הסיפור שלי התחיל עוד מהגן והכל רק כי אני ג'ינג'ית.
אני זוכרת הרבה דברים רעים,המון זיכרונות אפלים.
הגעתי לגן וילדה אחת אמרה לי "למה ישלך גזר על הראש ? " ואז ילד אחד התקרב וניסה לאכול לי את השיער.
הייתי ילדה קטנה ותמימה נעלבתי ובכיתי,מאותו יום התחילה הקריירה שלי,קריירה של בדידות.
שעליתי לכיתה א' כולם קראו לי תפוז.
בדידות,חושך,העלבות. כמה מילים שמסכמות את היסודי.
הייתה ילדה,קראו לה מאי,היא הייתה סוג של מלכת הכיתה.
הכיתה הייתה מאוד מגובשת,חוץ ממני.
אני נשארתי לבד,בצד,בדד,עם עצמי.
מרוב הבדידות הייתה לי חברה דמיונית,אוריאן קראו לה.
היא נראתה בדיוק כמוני,ג'ינג'ית עם עיניים ירוקות וקצת נמשים.
שהכיתה שיחקה מחניים,מאי אסרה עלי להשתתף,היא שנאה אותי.פשוט שנאה. למה? כי אני ג'ינג'ית. לזה קוראים שינאת חינם.
אני הייתי עם אוריאן,הייתי מחבקת אותה וזה נראה מוזר,חיבקתי אוויר.
ילדים היו רואים את זה והיו צוחקים עלי,"תפוז עיוור" היו קוראים לי.
אמא שלי הייתה אישה מאוד קשה,שתלטנית וצעקנית. זאת הסיבה שאבא שלי עזב אותי בגיל צעיר וגם הסיבה שאני בת יחידה.
אני כמעט ולא רואה את אמא שלי,היא שונאת אותי,אני בטוחה בזה.
היא עובדת מהבוקר עד ערב,אני רואה אותה רק בבוקר,"בוקר טוב" מילה שבחיים לא שמעתי ממנה ובכלל מאף אחד.
אני קמה בבוקר מכינה לעצמי ארוחה ורואה את אמא שלי מתעסקת בטלפון,לפני שאני יוצאת מהבית ספר היא רק אומרת לי בהצלחה,אבל לצערי זה לא עוזר. אף פעם אין לי הצלחה בשום דבר.
אמא שלי לא מודעת לבריונות שאני עוברת,אני ילדה ביישנית,אני לא צריכה צומי.
למרות שהיה מאוד נחמד אם אמא שלי הייתה מתנהגת כמו אמא ולא כמו זרה.
השנים עברו ועברו,השינאה התגברה,הבדידות נמשכה.
קשה לי,קשה לי לקום בבוקר ולהבין שאין לי אף אחד.
קשה לי להסתגר בשירותים לבד בהפסקות.
קשה לי להיות הילדת גזר הזאת שאף אחד לא אוהב.