בעולם של רדיפה

לפעמים אני מרגישה ילדה אבודה. כאילו שאני לא מפה. לא מבינה את העולם עד הסוף.
לא מתחברת לרדיפה אחרי כסף, כבוד, תשומת לב.
הרדיפה שלי, אני מרגישה, היא אחרת.
הרדיפה שלי היא להיות אדם יותר טוב. הרדיפה שלי היא להיות נאמנה לעצמי ומחוברת לעצמי. הרדיפה שלי היא ללמוד לשים את עצמי לפני כולם. הרדיפה שלי היא להתקרב לבורא עולם. לאו דוקא במובן של אורח החיים, אלא במובן האמוני. הצורך להתפלל ולדבר איתו. וזו רדיפה שתמיד היתה בי ותמיד תהיה בי. וההוכחה היא שכאשר אני כן מתפללת זה תמיד בכוונה מטורפת, עם דמעות והכל אמוציונלי. לכן אני עדיין מרגישה אותו, פשוט אני לא תמיד זוכרת לפנות אליו או לא מספיק רגילה. וזו אחת הרדיפות הכי משמעותיות שלי השנה.
הרדיפה שלי, אני מודה, היא גם לאהבה. תמיד חשוב לי שיאהבו אותי, שיכבדו אותי ושיתחברו אלי. וזה מתחבר לי לרדיפה שלי להיות נאמנה לעצמי. שבדר״כ היא יותר חזקה מהצורך להיות אהובה. ודווקא השילוב שלהם מביא אותי להיות יותר אהובה ובטח שיותר מוערכת.
הרדיפה שלי היא לקבל קושי. לקבל טעויות ולזכור שאני אנושית. להפסיק לבקר את עצמי ולדעת לחבק את עצמי יותר. לתת לעצמי טפיחה על השכם כשצריך ולא לחכות שמישהו אחר יתן. לפרגן לעצמי עם עצמי, לפחות כמו שאני מפרגנת לאחרים. לקבל את נקודות החולשה שלי בעצמי ולהבין שהן אלו שעושות אותי אני. הן חלק מהמכלול. מותר לי לא להיות מושלמת. מותר לי לטעות, לכעוס, לבכות, לפגוע ולהפגע. כי אני אנושית. וזו בעצם הרדיפה. לרדוף אחרי האנושיות שבי, זו שלא מתחברת למרדף המתוכנת אחרי כסף, כבוד ותשומת לב. ובין כל זה.. להשאר פשוט אני.