בנאליות

אני רק רוצה לכתוב. אני לא יודעת על מה בדיוק כי שום דבר לא מעיק לי בתקופה האחרונה. הכל ישן והכל כרגיל. לא הכל טוב אבל המצב די סטטי. אין לי עדיין משהו חדש לבכות עליו, ולא קרה לי כלום בשביל להתלונן. אני מרגישה קצת בנאלית כשאני כותבת על כל האהבות הנכזבות. כל אחת בתור שלה. כולן כמעט אותו הדבר, כל מערכת יחסים מתחילה די דומה ומסתיימת בדיוק אותו הדבר. כאילו יש לי פרמטרים לבחורים שאיתם אני יוצאת. הם חייבים להיות בין זוגיות כשאני נכנסת לחייהם. וזה גם די בנאלי לבכות על זה שלחוץ לי, על זה שלא בא לי להתאמץ יותר. הכל כבר בנאלי. שום דבר כבר לא מעניין את ההמון. שום דבר חוץ מדם ומלחמות. שום דבר חוץ מהרג ואסונות. שום דבר לא מעניין אף אחד חוץ מהתחת של עצמו. אבל אני שואלת מתי יפריע לנו משהו שלא בהכרח קשור אלינו, ונתחיל כולנו בגישה של אהבת חינם, בלי גזענות, ובלי שנאה. זה כבר קרה אני עונה לעצמי. פשוט לא במימד ניכר. אך העיקר שאני אצליח להקיף את עצמי באנשים האלה, ואולי אז כבר לא אצטרך להרגיש את הצורך לכתוב.