בזאת תיבחנו

הוא זע באי שקט, מתפתל על משכבו, משהו מאוד מציק לו, אלו התולעים שמתחפרות מתחת לעורו. הוא מתגרד בתזזיתיות, מרגיש את התולעים בורחות עמוק יותר אל תוך בשרו. צורח, הוא מתדפק על דפנות הארון, אך אף אחד אין שם לשמוע אותו. חושך, מחנק, הסיוט שלו נמשך. והתולעים, הו אלוהים, התולעים, עוד ועוד מהן חודרות עמוק אל תוך בשרו, זוללות את דרכן אל עצמותיו.
לפתע הוא מתעורר, הוא מוצא את עצמו עומד עירום, סביבו רק בוהק לבן, אין רצפה ואין קירות, הוא מרחף בתוך אור אינסופי. קול מהדהד בחלל, "אליהו בן משה." קורא הקול. הוא ניסה לענות, אך המילים נעתקו מפיו, כל שהצליח לעשות בתגובה היה לזוע באימה במקומו. "אני אלוהיך ושופטך." המשיך הקול, "כל חייך עומדים למשפט בפני. אתה חטאת, אליהו, חטאת בחטא היוהרה, היית רע לאנשים ורע לעצמך ומנעת עצמך מלהועיל לסביבתך, אך הנורא מכל, חטאת בחטא הטיפשות."
"אבל…" גמגם אליהו בתגובה, "שמרתי את כל מצוותיך בדקדקנות. הנחתי תפילין והתפללתי בכוונה בכל יום, למדתי את תורתך מבלי הפסק…"
"ובזאת טמונה טיפשותך, אליהו בן משה. היאך היית מסוגל להאמין שכריכת רצועות עור סביב ידייך וראשך, טלטול מיני צמחים פעם בשנה, ומלמול דברי הבל בכל יום יהיו בעלי חשיבות עבורי? אני בראתי אותך ואנשים אחרים, לא כדי שתבזבזו את ימייכם בשטויות אלו, אלא כדי שתתעלו על עצמכם."
"אבל אתה הוא שציוות על הדברים הללו." תמה אליהו.
"וזה היה המבחן…" ענה האל, "ועכשיו לגזר דינך… גיהנום!"