בובה

הוא התווכח איתי שעות אם לערוף את ראש הבובה או לא. "אל תערוף את ראש הבובה, בני," אמרתי לו, "זה אקט של אלימות, ואנחנו לא אלימים," "אבל אתה קוצץ ירקות כל הזמן," הוא אמר, "ראיתי אותך קוצץ בצל, וכרוב, וגם מלפפונים ועגבניות לסלט, בישול ותיבול," "כן," אמרתי, "אבל רק בגלל שירקות קצוצים יותר נוחים לאכילה," "וראיתי אותך אוכל בשר בקר," הוא אמר, "שפעם היה בקר חי ונושם," "כן," אמרתי, "אבל הגוף דורש זאת," "הבט איזה מעשי זוועה אתה עושה," אמר בני בתוכחה, "אתה קוצץ ומבשל ירקות ופירות, ואני לא יכול להפריד את הראש של הבובה מהגוף?" "הירקות והפירות לא מרגישים, והם נועדו לאכילה," "גם הבובה לא מרגישה, היא דבר דומם," הוא אמר, "והיא נועדה להנאתי. אבל הבקר דווקא מרגיש היטב וזה לא מפריע לך," "כך פועל העולם," "מי החליט?" "היסטוריה של מאות אלפי שנים," "טבח המוני של חיות במשך מאות אלפי שנים על-ידי בני-האדם, ואני לא יכול לערוף את ראש הבובה?" "היא דמוית אדם," "אז?" "זה אקט אלים," "אבל היא לא אדם, היא דומם," "בתודעתנו היא מסמלת אדם," "אולי בתודעה שלך, אבל אני רואה דבר דומם, שמעוצב בצורת בן-אדם, וקוראים לו בובה," "ל-מה שמסמלים הדברים בעינינו יש השפעה רבה על התודעה," אמרתי לו. "איך זה יכול להשפיע על התודעה שלי?" הוא שאל. "עריפת ראש הבובה תאמר שאתה תהיה גבר אלים, שמזלזל בחיי בעלי-חיים ובני-אדם, רומס אותם, ואולי אף מסוגל לרצוח אותם," "בגלל בובה?" הוא שאל, "זה דומם, אתה אוכל בעלי-חיים," "הגוף דורש זאת, אין ברירה," "אבל זה יהיה מהנה מאוד לערוף את ראש הבובה," "זו הנאה חולנית," "למה?" "כי היא מדמה אקט אלים בבני-אדם ובבעלי-חיים," "אז למה אתה רואה סרטים אלימים על רצח וסרטי זוועה על ביתור איברים?" "אני נהנה מזה," "זה חולני," "זה רק סרט," "זה מדמה דברים בתודעה שמושלכים על המציאות," הוא אמר, "כשאתה רואה רצח בטלוויזיה, תת-המודע שלך חושב שהוא ראה רצח במציאות, וזה משפיע על כל תפיסת העולם שלך והמחשבות שלך והמעשים שאתה עושה והמילים שאתה אומר והתכניות שבהן אתה נוקט," "אני יודע להבדיל בין דמיון למציאות," אמרתי. "תת-המודע שלך לא יודע," הוא אמר. "ובכן," אמרתי, "לפי זה אם תערוף את ראש הבובה, אתה מדמה רצח במציאות,"