אשליה חשיבתית

"הוא ישראלי?"
"לא".
"הוא זמר?"
"לא".
"הוא מעל גיל 40?"
"לא".
אוף נו..! סבא בוא נשחק משחק אחר.. המשחק הזה משעמם טילים!"

השעה כבר היתה 1 לפנות בוקר והאף שלי כבר לא הבחין בין הריח הנוראי של הבית חולים לבין שאר הריחות בעולם. הייתי עייף אבל לא עייף מספיק כדי ללכת לישון, וסבי כבר התרגל להיות ער בלילה ולישון ביום.

"איזה משחק אתה רוצה לשחק ילד?" שאל אותי סבי בסקרנות. הוא היה תותח במשחקים כאלה אבל הרגשתי שגם לו נמאס מהמשחק הזה. תמיד האמנתי שהוא צריך ללכת ל"מי רוצה להיות מיליונר" ולזכות בפרס.

"בוא נשחק.. את משחק השאלות" אמרתי.
בתכלס, כל משחק הוא משחק שאלות, פשוט לא ידעתי איך לקרוא למשחק הספציפי הזה.
מיד אחרי שאמרתי את שם המשחק, הסברתי את החוקים.
"כל אחד שואל את השני שאלה, אבל אסור לחזור על שאלה שכבר נשאלה", הסברתי לו.

הייתי אז בן 16, נודניק, צעיר ומנסה לבנות לעצמי "חוקי חיים" שאוכל להישען עליהם.
מהר מאוד אבין שהחוק היחיד בחיים שלא ניתן להישען עליו הוא – כל החיים.
שיחקנו קרוב לשעה. כל אחד שאל עשרות שאלות, והמשחק שוחק בשטף עד שהגענו לשאלה אחת שעצרה את רצף המשחק.

"תורי" אמרתי.
היתה לי שאלה אחת שרציתי לשאול הרבה זמן. אולי אפילו כל המשחק.

"סבא..?" שאלתי
"כן חמוד שלי?" שאל אותי בחזרה.

"מהו הכישלון הגדול ביותר שלך.. ושאתה הכי מצטער עליו בכל החיים?"
שמחתי שסוף סוף שאלתי אותה.
משום מה סבי פקח את עיניו. שמתי לב שמשהו בהבעת הפנים שלו השתנתה.

"מהו הכישלון הגדול ביותר בחיים שלי?" שאל אותי שוב, מנסה לברר אם הבין נכון. עיניו הסתכלו כלפי מעלה. ראיתי שהוא מנסה לחשוב.
ידעתי שהשאלה הזאת תהיה קשה בשבילו. הוא לא נהג לדבר על העבר שלו יותר מדי, ובטח שלא על הכישלונות שלו. הוא תמיד רצה שאנחנו, הנכדים, נראה אותו כמודל לחיקוי, כדמות למופת.

"ממה שאני מצליח להיזכר.. הכישלון הגדול ביותר שלי.. הוא.."
השעה כבר היתה 2:35
לא היו עוד אנשים ערים מסביבנו, חוץ מהאחיות כמובן.
קרוב לדקה הוא ניסה לנסח תשובה, אך לא הצליח.
הוא עצם עיניים והמשיך לחשוב.
לבסוף, פקח אותם ואמר:
"הכישלון הכי גדול בחיים שלי הוא, שוויתרתי על דברים שמאוד רציתי לעשות, והיום אני מבין כי היו ביכולותיי לעשות אותם."
הקול שלו רעד.

"מה זאת אומרת סבא?\" לא הבנתי אז. הייתי צעיר ותמים.
איך אפשר להיכשל במשהו, שבכלל לא עשית..? חשבתי.

"שלא תבין לא נכון, היו לי חיים מדהימים.
ביקרתי במקומות, הכרתי אנשים..
אך היו לי שאיפות שמשום מה לא ביצעתי אותם.
דברים שפחדתי מהם, וכיום אני מבין שזה לא היה שום דבר מלבד אשליה חשיבתית."

"מה? מה זאת אומרת אשליה חשיבתית?" שאלתי.
הוא חייך ואמר:
"תקשיב אלי ילד. אתה אמנם צעיר, אך ודאי עברת בחייך הקצרים שלך חוויות שנראו בהתחלה כ\"מפחידים\", אך לאחר ביצועם הבנת שהמוח שלך גרם לשד שבהם להיראות הרבה יותר גדול מכפי שהיה באמת.
לזה ילד, קוראים "פחד".
או כפי שתבין כשתגיע לגילי, שום דבר מלבד \'אשליה חשיבתית\'.

– אז עברו להן השנים ואני כבר התבגרתי. יחד עם זאת סבי כבר לא איתנו.. אך דבר אחד שלמדתי ממנו הוא שאין ממה לפחד, חוץ מאשר מהפחד עצמו.