אריאל שרון

אני מניחה ששמעתם על פטירתו של אריאל שרון, ראש הממשלה ה11 של מדינת ישראל.
במשך שמונה שנים שלפני כן הוא היה בתרדמת.
תרדמת זה מצב בו הגוף שוקע בחוסר הכרה ממושך ואי אפשר להעיר אותו.
ב1 בינואר מצבו הדרדר משמעותית וב11 בינואר בסביבות השעה 2 בצהריים, כשהוא מחובר למכשירים שהחזיקו אותו בחיים, הוא נפטר.

אני לא מבינה את זה.
לפני שמונה שנים, כשאריאל שרון רק הגיע למצב צמח, עוד היו לו סיכויים לצאת מזה. אבל אז מצבו הוחמר והוא הפך מצמח קבוע לאדם השרוי בתרדמת. הרופאים הודיעו למשפחה שאין לו סיכוי עוד להתעורר, ובכל זאת הם חיכו שמונה שנים. וגם אז לא בחרו בהמתת חסד.
ואולי זה כאב לו להיות בתרדמת. אף אחד לא יכול לספר. רק כשנגיע למצב של תרדמת (אם בכלל) נוכל לדעת איך זה מרגיש, וגם אז לא נוכל לתאר את זה לאף אחד.
יכול להיות שזה כואב, ובמשך שמונה שנים אריאל שרון רק סבל וייחל לרגע בו משפחתו תאשר להמית אותו. ויכול להיות שלא, שהוא לא הרגיש כלום במשך שמונה שנים והוא לא רצה למות, או שלא היה לו אכפת.
אבל איך למשפחה שלו יש אפשרות לקבוע לו מתי למות? זה מוסרי?
ואיך המשפחה שלו יכולה לבחור בשבילו להמשיך לחיות?
ואיך המדינה הזאת, שאריאל שרון הקריב בשבילה כל כך הרבה, שהייתה חשובה לו יותר מחייו, לא הציבה בפני המשפחה את העובדה שכולנו ידענו גם לפני שמונה שנים- שאריאל שרון לא הולך להתאושש. ולמה לא העמדנו בפניהם את הבחירה שתגאל אותם ואותנו מייסורינו ומהתקווה שאולי בזכות הזזת הבוהן לפני כמה שנים הוא עוד יקום.

אני כועסת עלינו.
אני כועסת על מערכת החינוך, שלא הקציבה לאריאל שרון מקום מיוחד בין כל ה"דוד בן גוריונים" וה"חיים נחמן ביאלקים" ללמוד קצת על נושא שנוי במחלוקת. על הדעות הנחרצות של האדם הזה, על הפלורליזם שהעצים.
אני כועסת על התקשורת, שכל מה שהיא עשתה בשלושת הימים בין פטירתו של שרון עד לקבורתו היה לחזור על אותם המילים ולראיין את אותם האנשים. אישית לא ראיתי שום כתבה על החיים האמיתיים של שרון, אלה שלפני התרדמת. תחשבו לעצמכם שנערה בכיתה ט' צריכה ללכת לחפש חומר על אריאל שרון בויקיפדיה בשביל להבין על מה כל המבוגרים בבית מדברים.
אני כועסת על המשפחה של אריאל שרון, שלא היו החלטיים מספיק. ששמונה שנים התהפכו והתחבטו בהחלטה מה לעשות איתו במקום לסיים את זה.
איך עדיף להוריד את הפלסטר? ברגע אחד או בשמונה שנים?
אני כועסת על הממשלה, שאישרה לקחת את שרון המת להסתובב בכל הארץ ולעצור את כל התחבורה. מה זה משנה אם הגופה תעבור בכנסת? או בלטרון? או בכל העולם? זה לא שאריאל שרון באמת יכול לקום לרגע ולהיזכר בעבר שלו. זה רק בשבילינו, הישראלים שמנפחים כל דבר ועושים הר מעכבר.
והכי הרבה, אני כועסת על עצמי, שלא קמתי ועשיתי משהו.
לא לגמרי על עצמי, כי לפני שמונה שנים הייתי בת 7 ולפי מה שאני זוכרת, לא הבנתי בפוליטיקה. אלא על ההורים שלי, ההורים שלכם, על כל מי שהייתה לו דעה בעניין אבל לא היה לו למי להגיד.
אין כזה דבר "אני לא מסכים אבל אין לי מה לעשות עם זה". תמיד יש.
תגידו, תשתפו, תגלו שיש עוד אנשים שחושבים כמוכם.
ביחד תשפיעו. ביחד יש לנו את הכוח לעשות את זה.