אני מבטיח:

בס"ד

עמדנו על קצה הצוק, היא הביטה למטה לעמק, היכן שהתרחש הקרב המפורסם בהיסטוריה. העמק הוריק ופרח. לא מעיד על הדמים הרבים שנשפכו שם. השקיעה הלוהטת הייתה מדהימה. היא עמדה בזווית מסוכנת על קצה הצוק.
"איבדת כאן משהו?" שאלתי בחשש.
היא הנהנה פעם אחת ללא אומר. וחשבתי שלא תוסיף, אבל קולה הקפיץ אותי כשהתחילה לספר.
"היינו עומדים כאן כמעט כל ערב, השקיעה הייתה הרגע האהוב עלי."
היא השתתקה, והמשיכה, נראה שהסיפור עוליה על פיה כנגד רצונה, מתעקש לשתף.
"הוא היה גבוה, ויפה, אהבתי אותו."
פניה היו חסרות הבעה, קרות כשיש. עיניה עצומות.
"הוא הבטיח לי דברים רבים. תמיד אהב להפתיע אותי."
התנדנדתי באי-נוחות מגלוי הרגש הזה, שהיה נדיר.
משהו לחץ לי בחזה.
"הוא הבטיח שנתחתן. שנקים בית. שנהיה מאושרים יחד."
דמעה מרדנית החליקה מטה במורד לחייה.
משהו דחק אותי להתקרב אליה, רציתי להניח יד על כתפה אך לא העזתי.
"אני לעולם לא יעזוב אותך. אני מבטיח."
היא פקחה את עיניה והביטה בי בחיוך מר.
"לעולם אל תבטיח משהו שאתה לא יכול להיות בטוח שביכולתך לקיים."