אנג׳ל ודוויל

״אמאאאאאאאא״.
אנג׳ל כבר התרגלה לריצת 5 הזאטוטים שלה אל הדלת ברגע שהיא עוברת דרכה. הם התנפלו עליה בחיבוקים ונשיקות, עוטפים אותה ולא מוכנים לעזוב. היא הייתה צוחקת בשקט, מחבקת כל אחד מהם ונושקת למצחו.
תמיד באותו הרגע בדיוק היא הייתה מחליפה מבטים עם בעלה התשוש ששכב על הספה, שחא משנה מתי, הוא תמיד חייך אליה וקרץ.
״בואו ילדים, תניחו לאמכם לנשום קצת אוויר״ הוא היה קורא אליהם, והילדים היו הולכים אליו, כי לא רצו להכביד על אמן שבעיניהם הייתה קדושה.
הוא השכיב אותם לישון, אחד אחד, חייך אליהם באפלה, וסגר אחריו את הדלת.
״דוויל יקירי״ הייתה פונה אליו אנג׳ל, בחיוך עייף אם כי מאושר. דוויל היה מתקרב אליה, נושק על שפתיה ועוטף את גופה. הטקס הקצר הזה מעולם לא היה נמשך זמן רב, כי אנג׳ל תמיד הייתה עייפה מעבודתה, ודוויל היה מותש מטיפול בחמשת ילדיו.
למרות שאהב אותם מאוד, הילדים התישו אותו מאוד. שעות השינה הסופרות בלילה היו הרגעים היחידים בהם יכל באמת לנוח. הוא היה עוצם את עיניו ונרדם.
***
״תן לי את זה!״.
״מה? זה? אני חושב שזה הרוס עכשיו!״
״ארררר הארי, אל תמשוך לי בשיער!״
״מספיק!״.
צעקה חדה חתכה את האוויר והילדים נדמו. דוויל עמד בפתח הדלת, אוחז במגש ארוחת הצהריים שירד לפני דקות ספורות בלבד להביא, סמוק כולו. הוא הניח את המגש בחוזקה על השולחן, לקח את ידו של הארי ופתח אותה.
״תעזוב את אחותך בשקט״ אמר בקול נוקשה, ״ואת ג׳קלין, תחזירי לו מיד את הספר״ הוא הסתובב לאחור, ״מרי, תעזבי את הבובה הזו ותתני אותה בחזרה לג׳ו, וג׳ו יקירי, לך לשטוף את עצמך מיד! מאיפה הגיע כל הבוץ הזה?!״ הוא רטן והקים את ג׳ו על רגליו, ״ואת! אוליב! תפסיקי למשוך בוילונות, את עוד תקרעי אותם בסוף!״.
הוא סיים את נאומו הכועס באנחה כבדה, והרים בחזרה את מגש ארוחת הצהריים שלהם.
״אף אחד לא אוכל עד שהכל יהיה מסודר!״ אמר ויצא מהחדר.
הילדים בהו זה בזה.
״מי נתן לו רשות לא לתת לנו ארוחת צהריים?!" צעקה ביבבה מרי, מפילה את הבובה שהייתה אמורה להחזיר לג׳ו על הרצפה.
״אני חושב שזו אשמת הארי!״ צעק ג׳ו והצביע על הארי, שפניו התכרמו ואגרופיו נקפצו.
״ואני בכלל חושב שזו אשמת אוליב!״ צעק הארי בכעס ואז הוסיף, ״או אבא״.
״זו אשמת אבא״ אמרה אוליב במהירות, מפחדת שיצעקו עליה.
״זו באמת אשמת אבא״ אמרה ג׳קלין, מזעיפה פניה כלפי הדלת הסגורה.
בטנו של הארי קרקרה.
״אם אמא הייתה פה זה לעולם לא היה קורה״ רטנה מרי, והתיישבה על הרצפה, משלבת את ידיה בהתנשאות, כאילו פתרה איזושהי תעלומה.
אבל אף אחד מהם לא הבין כמה היא צדקה. למען האמת, אנג׳ל הייתה כל כך עסוקה בעבודתה , ובפירנוס המשפחה, שבכלל לא היה לה זמן לילדיה הקטנים. וכאשר כן ראתה אותם, גם כאשר התנהגו בצורה מחפירה, לא היה לה הלב לנזוף בהם, כי לא רצתה שהרגעים החטופים שהעבירה עם ילדיה ישאירו אותה או אותם עם טעם מר.
אבל לדוויל לא הייתה אפשרות כזו. הוא ידע שהילדים חייבים להתחנך. ולפי ההתנהגות שלהם, הוא ידע שזמן לא יביא חינוך טוב לילדיו. הוא היה צריך להיות אבא נוקשה בכדי שילדיו יהיו מחונכים. ואלוהים ידע כמה זה היה קשה לו.
***
ג'קלין הביטה באמה הפוסעת בבכי אל עבר הקבר הטרי ומניחה עליו פרח. היא ראתה דמעות רבות זולגות על לחיה, ושמעה את קול בכיה הרם. ג'קלין התקרבה אל אמה וחיבקה אותה מאחור. האם התרפקה על כתף בתה, והעבירה את ידה על הכיתוב החרוט על המצבה: דוויל מארלי".
ג'קלין לא הרגישה עצובה במיוחד על מות אביה, ולפי פרצופם של אחיה ואחיותיה, גם הם לא. אבל משהו אחר ניקר בה, משהו כמו… אשמה.
עברו הרבה שנים מאז ג'קלין החשיבה את עצמה לילדה. למעשה, היא כבר התחתנה וילדה ילד ורדרד ובריא. אבל היא זכרה את ילדותה היטב. היא זכרה את פגישותיה הנדירות עם אמה, שהייתה מושא הערצה לכל הילדים, והיא זכרה את אביה. נוקשה, מתוח… היא ניסתה להזכר בפעם האחרונה שראתה על פניו חיוך.
הרבה שנים היא תהתה מדוע התנהג כך. היא הבינה רק כאשר בנה התבגר, והפר מעט את שליטתו עליו. הוא היה רץ בבית ושבר חפצים יקרים, נושך את אביו ואמו בכל הזדמנות, מקלל ומתפרע.
ואז רק ג'קלין הבינה את מקור התנהגותו של אביה. הם בהחלט היו ראויים לעונשים הללו, כעת היא ידעה, אבל זה מנע מאביה קשר אוהב עם ילדיו.
רק בגלל שהוא חינך אותם הוא לא זכה לאהבה, ודווקא בגלל שאמם לא חינכה אותם היא זכתה לאהבה.
'לא באשמתה כמובן' מיהרה להוסיף בראשה, במודע לכוונותיה הטובות של אמם.
אביה היה אדם טוב, ולא זכה להערכה.
עכשיו הגיעו הדמעות לעיניה.