אמא שלי

אחרי 30 שנה אני סוף סוף פותח מקלט לנשים מוכות, לזכרה של אימי המנוחה-ז"ל. רציתי לעשות משהו טוב למענה ולמען כל אותן הנשים שמתמודדות עם גורל מר שכזה. אני זוכר את היום הזה כאילו זה היה אתמול, ברצוני לשתף אתכם ברגעיה האחרונים של אימי ובכך להנציח אותה לעד עם המקום הזה. נשמתי נשימה עמוקה יכולתי לשמוע את קולי הולך ונהיה צרוד יותר ויותר וחששתי מאפשרות שאתחיל לבכות אך גם זה קרה, התחלתי לבכות מול כולם- מול המצלמות. התחלתי לצוף בים של זיכרונות, אחרי שלוש שנים מאז מותה של אימי שלחו אותי לפסיכולוגית. הפסיכולוגית הייתה נחמדה דווקא היא הייתה דומה מאוד לאמא שלי כשישבתי מולה התחלתי לבכות היא ניחמה אותי בדיוק כמו אימי אותה מגע-מלטף לי את השיער, לא בטעות קראתי לה "אמא" אבל היא מיד אמרה לי "ילד חמוד,אני לא אמא שלך". עברתי אצלה תרפיות שונות כדי להתגבר על האובדן ולא לאבד את השפיות, למשל תרפיה בעזרת היפנוזה כדי שארגע קצת, בזמן ההיפנוט התחלתי לספר לה איך מלכתחילה השליכו אותי לפה, ישר מבלי להתאפק כמו ילד קטן. עצמתי לאט לאט את עיני ודמיינתי את הרגע האחרון שדיברתי עם אימי למרות שאני יודע שהיא לא ענתה לי בחזרה. ישבתי מעל הקבר שלה והתחלתי לדבר איתה "אמא אני מקווה שאת סוף סוף שלווה שאף אחד לא מציק לך שם למעלה, אני מבטיח לך שאני לא אעצור עד שהוא ישלם על זה!" אבל לפתע חשבתי לעצמי "אני מכיר את האדם הזה לצערי …הוא…" נחנקתי לרגע, המילים לא יצאו לי מהפה.. הרגשתי את ידיו של אבי ומיד נרתעתי.
אם הייתם שואלים אותי לפני חודשיים איפה אהיה לא הייתי מדמיין שנהיה במצב הזה, הרי כולם סיפרו לי שהם התחתנו באהבה גדולה, אבל עכשיו אני יודע שאין דבר כזה נישואי אהבה, נכון? החיים הם לא כמו בסיפורי אגדות שאמא הייתה מספרת לי כל לילה לפני השינה את זה אני כבר יודע.
חזרתי יום אחד מבית הספר הבנתי שמשהו לא בסדר, העיקר אמא שלי אמרה לי "הכל בסדר חמודי תעלה למעלה לעשות שיעורים" באותו הרגע רציתי להגיד לה "אמא אני יודע מה קורה פה את לא צריכה להסתיר ממני את הדמעות שזולגות מפנייך או את הפצעים שאת מנסה להסתיר עם כמויות של איפור" אבל לא היה לי אומץ לשבור לה את הלב עוד יותר, לא יודע למה אולי בגלל שרציתי לראות אותה שמחה ומאושרת לפחות בנוכחותי.
אם הייתם שואלים אותי את הנוף הכי יפה שיש בעולם אז הייתי בוחר במבטים של אימי בזמן שהיא מסתכלת עלי, לראות את העיניים שלה מנצנצות. אני לא רוצה להיות מתנשא אבל אם לא חוויתם הרגשה כזו אז אני בוכה עכשיו גם בשבילכם על כך שלא זכיתם לקבל את האהבה הראויה לכם מאמא שלכם.
שבוע לאחר מכן התעוררתי מרעשי צעקות, רצתי מהר ומצאתי את אבא שלי מרביץ לאמא שלי. אמא שלי צעקה עלי "לך מפה" ידעתי שהיא מסתירה ממני משהו היא אף פעם לא צעקה עליי לפני. אבל בכל זאת הלכתי לא רציתי שהיא תדאג גם עליי. הלכתי-לא עשיתי כלום, פתחתי מוזיקה מהסוג שהכי מרעישה וחזרתי לישון, חשבתי שאם לא אשמע את הצעקות והבכי של אמא שלי אז כיאלו יתברר שכלום לא קרה, כאילו הכל חלק מסיוט שעוד מעט אתעורר ממנו ואלך לחבק את אימי.
כעבור חודש ביום הולדת 10 שלי אמא שלי לא הייתה נוכחת בשולחן כדי לחתוך לי את העוגה וגם לחלוקת מתנות היא לא הגיעה. שאלתי את אבי "אבא איפה אמא?" הוא קימט את פרצופו ושתק כאילו חשב על איך לרמות אותי ולבסוף אמר "אממ.. אמא שלך..? היא הלכה לסופר בשביל אממ.. משהו…" אני כבר ילד גדול אז כמובן הבנתי שהוא מסתיר ממני משהו, שום סופר לא יהיה פתוח ב-10 בערב בשכונה שלנו, לא ככה? אבל בחרתי להאמין לו, כנראה משום שרציתי שהיא באמת תיהיה בסופר ולא לחשוב שקרה לה משהו. הלכתי לחדר שלי, פתחתי את הארון כדי לקחת פיג'מה ונפל לרגליי מכתב שרשום עליו "תקרא ואל תגלה לאף אחד". התחלתי לפחד שאולי באמת קרה לה משהו, התיישבתי על המיטה והתחלתי לקרוא "מזל טוב חמוד שלי, אני יודעת שאתה ילד נבון מספיק כדי לראות שיש ביני לבין אביך קצת בעיות. אני יודעת שאתה מבין ומנסה להסתיר זאת ממני, אבל אי אפשר להסתיר כלום מאימהות :) אני כנראה לא אהיה בבית למשך הרבה זמן, אני רציתי להתנצל על ה-5 שנים האחרונות שלך ועל כל החוויות הטראומתיות שעברת בגללינו או בגללי, בבקשה תסלח לי!!!
שולחת לך מלא נשיקות, ואל תשכח אף פעם לסמוך על עצמך ולהתנהג בכבוד לאנשים זה הדבר החשוב ביותר מהכל" איך שהגעתי לשורות האחרונות התחלתי לבכות, בשקט כמובן שאבא שלי לא ישמע.
יום למחרת הסתכלתי מהחלון אל פתח הדלת, חיכיתי לראות את אימי נכנסת אבל אפילו כעבור 20 יום היא לא הגיעה. שאלתי שוב ושוב את אבי "איפה אמא?" והוא שיקר לי כל פעם מחדש עד שיום אחד החליט לענות לי בכנות ואמר לי "תשב רגע אני צריך להודות לך משהו… אמא עזבה את שנינו יום לפני יום הולדת שלך, היא אמרה לי שהיא כבר לא רוצה אותנו.. ושהיא מצאה משפחה אחרת במקום אחר רחוק מאיתנו" התחלתי לבכות לא בגלל שהאמנתי לו אלא בגלל שאבא שלי לא הוזיל דמעה אפילו בזמן שאמר זאת…
כעבור שנה התחילה להגיעה אלינו הביתה מנקה מפני שאבא שלי לא היה מספיק לעבודות בית, היא הייתה גדולה ממני ב-13 שנים, ראיתי את אבא שלי מרים עלייה יד רק משום שהיא לא סידרה את המצעים על המיטה כמו שהוא אהב.
ישר רצתי לחדר והתפללתי לאלוהים בהוקרה על כך שברא אותי בתור בן. שנה אחרי המנקה נעלמה בפתאומיות וששאלתי את אבא שלי "איפה היא? ", הוא ענה לי "היא הלכה למקום אחר בשביל הלימודים שלה". ידעתי שהיא לא הלכה מהסיבה הזאת אבל לא אמרתי כלום מהפחד שיעשה לי משהו. כעבור כמה ימים הוא אמר לי "תכיר את המנקה החדש שלנו, עכשיו ניהיה בית שכולו בנים. איזה כיף, נכון?" אני בתוך תוכי שמחתי שהפעם המנקה שלנו הוא זכר, חשבתי שכך אבי לא יכה בו אבל טעיתי, לילה אחד בזמן שהלכתי למטבח לשתות מים ראיתי את אבא שלי מרביץ לו, והתחלתי לחשוש- מתי יגיע התור שלי?
שהגעתי לגיל 14, הייתי בדרך הביתה מהירקן ופתאום ראיתי את אמא שלי או לפחות מישהי שממש דומה לה, היא חייכה אליי ואני חייכתי אליה בחזרה לפתע מכונית שחורה פגעה בה וברחה, היא התמוטטה על האספלט מדממת בייסורים- הייתי עד באותו רגע למחזה הכי נורא שיכל לקרות, שקית העגבניות החליק לי מהיד והעגבניות התחילו להתפזר לכל עבר. הותקפתי אימה, האישה הזאת איבדה את חייה מול העיניים שלי ואני עוד מפחד שאבא שלי ירביץ גם לי בגלל שלא הבאתי את העגבניות שרצה. רצתי בכל המהירות הביתה, ראיתי בכניסה לבית את המכונית של אבי והתחלתי לרעוד מפחד. לרגע קט חשבתי לעצמי: "מאיפה המכונית הזאת מוכרת לי" פתאום בהבזק של רגע הכל התבהר לי, נזכרתי שזאת הרכב שפגע באמא שלי או באישה שהייתה דומה לה. מיד הסתובבתי אחורה כדי לברוח אבל אבא שלי כבר עמד שם והסתכל עליי עם חיוך ילדותי. נסגרתי בחדר שלי ולא יצאתי משם במשך חודשיים. השוותי את החדר שלי לארמון שסביבו מלא חומות שאי אפשר לעבור דרכם.
אבא שלי החליט לשלוח אותי לפסיכולוג בטענה שאני מקולקל שיתקן אותי, איך ששמעתי את המילים "מקולקל" ו"לתקן" התעצבנתי מאוד, אני לא רובוט שאפשר לתקן וגם לא מכונה שמתקלקלת.
וגם אם נניח שהעניינים היו מסתדרים כך ואכן אני מקולקל בעייני אבי, למה הוא לא יכל פשוט לאהוב ולקבל אותי כמו שאני? אלא רצה דווקא לתקן את מה שיש.. אני לא רכב שאם מוסיפים לו שמן, יישר אתחיל לעבוד כמו חדש. אבל מי אני שיגיד לו את כל זה ולמה שהוא יקשיב לי בכלל?!
רבותיי, גם כשהייתי אצל הפסיכולוגית כאשר עוד הייתי בן 14 הבטחתי משהו, ברצוני לשחזר הבטחה זו גם בפנכם. נשמתי נשימה עמוקה הזדקפתי כמו איזה פוליטיקאי שמתכונן לנאום חשוב והתחלתי לדבר "אני עומד כאן מולכם ומבטיח לשמור ולפתח את המקלט להגנת נשים מוכות ולמשפחתוהים. ברצוני להבטיח גם לאמא שלי שאני בטוח שהיא שם למעלה בין המלאכים מתבוננת במעשיי בכל רגע, הפנתי את מבטי כלפי מעלה ואמרתי "אמא אני נשבע לך שאני לא אהפוך להיות כמו אבא שלי, אני אעשה הכל כדי שהוא ואנשים כמוהו ישלמו על מעשיהם, אני מבטיח שאהיה אדם ובן טוב שמכבד אנשים ונשים בעיקר ולא ארים יד על אף יצור חי כמו שלימדת אותי אני אשמור הערכים שלי. אני אלך להתנדב בכל המקומות שרק אוכל, כמו שהיית אומרת שלעזור משמח אותנו באותה מידה שזה משמח את האנשים שאנחנו עוזרים להם. אני אף אלך להרצות בכל מיני מקומות ואחדיר לראש של האנשים את הערך כבוד ואת משמעותו ואלמד את הערך העצום והבלתי נמדד של האישה, בשביל כל הנשים בעולם שחוו התעללות מכל סוג שהוא מקרוביהם ומהזרים ובשביל אלו שנפטרו לשווא מבלי להספיק להשאיר חותם בעולם ובשבילך אמא אני אשאיר חותם בשבילך ובשביל שכל הנשים שלא איתנו כאן היום פיזית.
כאשר סיימתי את דבריי, הופתעתי הופתעתי מהחוזק ומהכמות של מחיאות הכפיים שהיה, הרגשתי כמו שחקן קולנוע שמקבל פסלון אוסקר אבל הכי חשוב שאמא שלי גאה בי מלמעלה כמו שאני גאה להיות הבן שלה!