אל תזהר אחי

כביש מהיר. אני נוסע עם חבריי בדרכינו לסרט. כדי להגיע בזמן להקרנה אני נוהג 100 במקום 90, אבל זה כביש טוב, לא מסוכן. "עודד תשים לי את השלט של הנהג חדש בבקשה" אני קורא לחבר במושב האחורי, כי שכחתי לשים אותו מרוב שמיהרתי כשנכנסתי לאוטו.
אני מרוכז. כל כמה זמן אני בודק את המראות ואת מצב הכביש, וכצפוי בלילה הוא כמעט וריק. אני מעריך את עצמי כנהג טוב. מסכים שניסיון זה חשוב, ובכל זאת אני נוהג כבר כמעט שנה, והרבה יותר טוב מכל מיני נשים למיניהן שאני רואה ליד ההגה.
"יאללה אחי הכביש ריק סע יותר מהר, שנמצא מקומות טובים בקולנוע!". אני? זורם! 110 זוהי מהירות בסדר גמור לנהיגה בכביש ריק. הרי גם ככה רף המהירות המותרת הוא הרבה יותר נמוך ממה שאפשר, ויש לי שליטה מצוינת על האוטו.
איזה כיף זה כשיש רישיון. חברים מתייחסים אליי יותר טוב, ההורים רואים בי כבר כמבוגר, והבנות? הבנות מתות על זה. איזו הנאה זו לנהוג עם חברים למקומות בילויי, לשים מוזיקה טובה, לשיר ביחד..
אבן גדולה על הכביש. היא במסלול הנסיעה שלי. אין זמן לחשוב. אני מסיט את ההגה כך שאני יעקוף את האבן מימין. שיט, אני על השוליים, שובר הגה שמאלה. הכביש מתעקל שמאלה והאוטו לא מצליח להתאזן, ואנחנו עפים אל תוך המעקה בטיחות בצד הדרך. צעקה. מכה לראש. זכוכיות בכל מקום. אני בשוק. בום. עוד מכה בצד השמאלי של האוטו מהאוטו שנסע מאחורי. מאבד הכרה.
כיום, אני נוסע 5 קמ"ש מתחת למהירות המותרת. לא מדברים איתי כאשר אני נוהג. לקח לי זמן להתרגל לזה אחרי המקרה שעברתי. כשאני אומר "לזה" אני מתכוון לדיבור עם אנשים. שני חבריי מתו מהתאונה, אחד אחד מת ואחד נפצע קשה באוטו שמאחורי, ורק אני יצאתי ללא נכות מהתאונה. זאת אשמתי שהם מתו. 30 שנה עברו מאז המקרה והוא עדין רודף אותי בלילה. לא יכולתי להסתכל למשפחות של חבריי בעיניים. הרגתי אותם. לא, רצחתי אותם! נהגתי עם חגורת בטיחות, לא סימסתי ולא שתיתי. עברתי על המהירות המותרת, אבל אז חשבתי שאם כולם עושים את זה, זה בסדר. מי יכול היה לחשוב שלי זה יקרה, דווקא לי תמצא האבן המקוללת הזאת בנתיב הנסיעה.. הייתי חייב להראות שאני גבר ונוסע מהר, עם מוזיקה והסחות דעת. הייתי נותן הכל כדי לחזור לאותו הרגע..