אין שכל אין דאגות ( חלק א' )

אין שכל אין דאגות

לפני שנים רבות בארץ רחוקה מאד חי עם קטן .

העם הקטן חי בשקט ובשלווה, לא מפני שלא היה מוקף אויבים, או לא היו לו בעיות וקשיים, אלא מפני שמנהיגיו הצליחו למצוא שיטה כיצד להכניס שלווה בליבו על אף הקשיים והבעיות.

פתגם המלך היה ידוע בכל הממלכה ונאמר וחזר בכל אירוע ממלכתי או אישי עד שהפך להיות חלק מתרבותו של העם, חלק מעצמיותו. אנשים האמינו בפתגם המלך, שכן ידעו, שרק שלווה ושקט יהיו מנת חלקם אם יאמצוהו אל לבם.

כל בוקר חזרה המורה לפני תלמידיה על הפתגם כעשר פעמים לפני תחילת השיעור ותלמידיה ענו לה בקול מתלהבים מעצמם.

"אין שכל, אין דאגות", צעקה המורה והתלמידים חזרו עליו

– "אין שכל, אין דאגות" בצעקות התלהבות בחזרה.

מצב הרוח הלאומי באותו עם היה מרומם, חסרי דאגה הם הלכו ברחובות, טיילו בשווקים, וחפו מכל דאגה.

יום אחד הגיעה בשורה אל המלך, בשורה מרה .

העם השכן פתח במלחמה.

אל תדאג אמרו השרים הבכירים , אל דאגה , העם יחזיק מעמד!

"אין שכל, אין דאגות", אה? ענה לעומתם המלך.

כן!! חייכו לעומתו השרים.

זה בשביל העם, הוא אמר בקצת כעס, אבל מכם אני כן מצפה לקצת שכל.

נבוכו השרים.

חשבנו שהמשפט הזה כולל גם אותנו, הם אמרו.

"אין שכל , אין דאגות"

הפנמנו אותו, לא למדנו דבר על מנת להיות חסרי דאגה.

טוב, אמר המלך, אם כך אאלץ להחליט לבד, אבל אני מבקש ממכם לגבות את מעשיי, רק מן הסיבה הפשוטה שבאמת אין לכם דיעה משל עצמכם.

הסכימו השרים בשמחה ואמרו לו בהתלהבות : "אין שכל, אין דאגות".

גייס המלך את הצבא המלכותי, כינס את מפקדיו והחל לנאום :

"אין שכל, אין דאגות" הוא אמר והם הריעו לו "אין שכל, אין דאגות".

זה כל מה שיש לי לומר לכם,

פשוט תעשו כדבריי

כן!! אמרו אנשי הצבא,

"אין שכל, אין דאגות"

תקיפו את ארמוני, ציווה עליהם המלך.

אני רוצה את כל חיילי הממלכה עומדים כתף אל כתף, שורות שורות, מחזיקים ידיים ונשקם עליהם.

כל אויב וצר שינסה לפגוע בארמון המלך ובמלך עצמו, פיגעו בו, שיברו את ידיו, הכוהו בחלקי גופו התחתונים, פצעוהו עד זוב דם.

ואם יילחם בכם בנישקו, פיגעו בו בנישקכם.

היה שם מפקד, (שכנראה לא היה בכל השיעורים) ,שהעז לשאול שאלה.

תמה המלך, מהיכן שאב המפקד הנ"ל את יכולתו זו לעמוד לפני המלך ולשאול שאלה המצביעה על כך ששכלו עדיין עובד.

כן? אמר המלך בחשש מה, מה שאלתך, בני?

אם יבוא אוייב, אמר המפקד, ויהיה עלינו להשתמש בנשקנו תהיה לנו בעיה קשה.

מהי הבעיה? התעניין המלך.

הרי אנחנו משלבים ידיים ואיך נוכל להשתמש בידינו והרי ידינו תפוסות?

נרגע המלך וענה: "אין שכל, אין דאגות".

נרגע המפקד והשיב: "אין שכל, אין דאגות",

כל בעיה תיפתר בזמנה.

נכנס האוייב אל ערי הגבול, רצח ושדד שבר והרס, בזז ושלל בז.

ראה כי דרכו פנויה ואין איש עומד בדרכו והמשיך לערי הספר, הרס ובזז, כיתר וביתר פגע והמית, ולא השאיר שריד ופליט.

ראה כי טוב ואת כל האנשים מחייכים ומרוצים שלווים ואינם דואגים ונכנס לערים הגדולות , הרס ושבר, ניתץ ופגע , אנס ורצח, קיצץ ורוצץ.

הגיע לעיר המלכות – הרס ושדד, הרג ורצח, אנס ופגע, כיתר וביתר, שיבר וניתץ, שרף והחריב, בזז ושלל,

עד שהגיע לשערי הארמון.

עמדו הצבאות זה מול זה.

השמיים היו מלאי עשן וחורבות העיר המטה לנפול היוו תפאורה מופלאה לקרב העומד להתחולל.

יצא ועמד לפני חילותיו מפקד הצבא הבכיר של צבאות האויב,

יצא ועמד לפני חילותיו מפקד צבא המלך,

אל תפחדו, הוא אמר לחייליו שלובי הידיים. הם לא יצליחו לעבור את השורות הצפופות.

"אין שכל, אין דאגות", שאגו החיילים

"אין שכל, אין דאגות", שאג לעומתם המפקד.

מה עושים עכשיו? שאל את עצמו מפקד הצבא הבכיר שלא הורגל לחשוב עד כה.

תביאו לי את מכשיר הקשר, אמר לקשרו.

"אדוני המלך!" הוא דיבר אל המכשיר, אך שום קול לא ענה מעברו השני.

"אדוני המלך!" הוא צעק

"כן?", נשמע קול.

"מה עושים?"

"אני מצטער", נשמע הקול מעברו השני של המכשיר , "אך אני לא המלך".

"היכן המלך?"

"הלך לשירותים לפני שעתיים ועוד לא חזר"

"מה?" אמר המפקד,

"תזרז אותו, אנחנו כאן לפני קרב קשה ומכריע".

"נדמה לי שהוא הלך לשירותים לזמן רב", אמר הקול מעברו השני של המכשיר

"איך אתה יודע?" שאל המפקד בקולו הסמכותי, "ענה לי תכף ומיד!".

"הוא

… הוא…", גימגם המכשיר, "הוא הלך לשם עם מזוודה."

"עם מזוודה?" צרח המפקד.

"מה? הוא הולך להשתכן שם לנצח?"

"איני יודע…" ציפצף המכשיר.

"אין שכל, אין דאגות".

אותה מדינה ואותו עם כבר אינם קיימים היום, הם נמחקו מעל פני האדמה ואולי ניתן לראות את שרידי הערים מבצבצים מעם החולות המכסים אותם אט אט.

והיכן המלך הדגול? בוודאי אתם שואלים.

עקבותיו לא נמצאו עדיין.

אך מספרים, שהפך להיות מנהיג של מדינה אחרת ועם אחר.

כיצד זה קרה? מדוע ואיך ? זה כבר סיפור אחר לגמרי.

אבל מי שיתאמץ לחפשו צריך פשוט ללכת אחרי הקולות –

"אין שכל, אין דאגות".