אוריה

אוריה

אוריה היה שמה. עם לידתה החליטו הוריה לעבור לחווה מרוחקת מאדם. הם זכו בה לאחר שנים של מאמץ להביא פרי בטן. הם חיו ככל האדם אולם סוד אחד צפנו בליבם. סוד אהבתם העזה. רחקו מחברה ומאיש וגם כשנדרשו להימצא בחברת האחר, במקום עבודתם, בעיסוקי היומיום היו שניהם נטועים האחד בשני. ידעו כי זכו. עורגים וכמהים למבע, למגע, לריח הגוף ולכיסופים להספיג עצמם באחר, להיות לאחד.רק עננה, שכבדה בחלוף השנים, העיבה על ליבם. להוליד את פרי אהבתם ולא יכלו. השנים עברו, העונות חלפו והזרע לא ניטע. קמטי זקנתה העמיקו. שדיה שהיו גדושים, מלאים נכונים להפיח חיים בוולד יבשו, בחלוף השנים ,התכווצו והוא ליטף אותם ברוך להפיג קמעא את הכאב כי ידע. מבטה האפיר. הוא זכר את הניצוץ שבקע מעיניה וכבה.
עד להולדתה של אוריה.
אוריה נולדה עיוורת.
היא מלאה את עולמם באושר. תינוקת חייכנית, מלאת אהבה, צוחקת,בקושי בוכה, סקרנית. הוריה גדושי האהבה ידעו גם את נטל החברה ושיפוטה. על כן נדדו הרחק מאדם. את ביתם בנו במשטח אחד, ללא מדרגות. הריהוט היה דל ומוקפד , מעוגל בקצותיו , האש דלקה מאחורי סורג מתכת מחופה ואת כלי הזכוכית החליפו בקערות מעץ.
אוריה צמחה להיות נערה מאושרת שאת מרבית זמנה בילתה על גדות הנחל שזרם סמוך לביתם או בין עצי הפרי שנטע האב במשק ביתם. גומעת את ריחם, מכירה כל פרי וירק. תמיד הייתה מלווה בתרנגולת שדידתה אחריה. צועדת בנאמנות בעקבותיה. לעת ערב הייתה יושבת עם הוריה ולומדת מספרים שהכין האב ושמלאו את מדפי הבית. כולם כתובים באותיות שלמדה להכיר כבר בשנותיה הראשונות. אותיות בולטות, חרוטות שאת יופיו של העולם ספחה מתוכן אליה. לא היו שם מלחמות לא רצח וכאב. ספרי טבע, ובעלי חיים,ספרי קריאה שהכניסוה לעולם קסום, אחר שלא ידעה.

האב נסע אל העיר הקרובה בתחילתם של הקיץ והחורף. רק אז. רוכש חוט ומחט, בדים לתפירה, מיני מזון ומקנח ,בחטאו מיני אז, כשהוסיף על כך טבק למקטרתו.אהב לשבת לעת ערב על מרפסת ביתם ולצפות באוריה , בתלתלי הזהב שעיטרו את פניה המאירות בשמחה , באם שתלתה את הכבסים לייבוש, בעצים גדושי הפרי,להתבונן, בעתות הקיץ, במהלכה של השמש ששקעה וחתמה את היום בהבטחה כי תשוב גם מחר

בחלוף השנים התפשט סיפורה של המשפחה "המבודדת עם הבת העיוורת" למחוזות רחוקים שהלכו והתרחבו.
היו שהכירו את ההורים כשחיו בקרבם וגם אז נתפסו כמוזרים, שונים. על כך הוסיפו את הריונה של האם ולידת הבת ורקמו עלילות מלאות גנאי ושטנה. היה וכשהאב הגיע לעיר דרשו בשלומו ובשלום משפחתו והוא נענה בשמחה לאמור כי הם חיים בטוב . את אלו שביקשו להזמינו לביתם הדף בעדינות לאמור כי רעייתו חולה במחלה מדבקת שממנה נחלצו הוא והבת. "מסוכן , מסוכן לכם" כך חזר ואמר. לעתים נענה ונענה לשתות משקה קל ,לקנח בעוגייה והם שניסו בדרכי רמיזה ובדרכים אחרות לדעת יותר נרתעו מהמבט הרך והשליו שנעץ בהם "וכי מה, קטונתי ואין באמתחתי דבר לחלוק עמכם" והם הניחוהו לנפשו.

האב ידע מנהגיהם של אנשי העיר. אלו קמו עם זריחת החמה , מתכוננים לעמל יום, יוצאים לעבודתם ולעת ערב, עם רדת החשיכה חזרו לביתם לסעוד עם המשפחות שהקימו. אחרים היו שוקעים אל תוך בדידותם וממתינים. מחכים מידי ערב עד כי יבלעו בתוך כסות המחשך ויתנו דרור לצורכיהם. דרוכים, קשובים וכאילו ניתן הסימן ובאחת היו יוצאים ממאורותיהם לפולחנם. אורבים לבני בלי בית שדחקו גופם במסתרים . מקומות לשים בהם את הגוף הדל, מעלה הצחנה למען ייעורו ויחזרו אל פינתם שבעיר לשעות לטוב ליבם של החולפים שמא יאט מי מהם מהלכו וישאיר פרוטה להרגיע רעבונם.
אנשי העיר ידעו מעשיהם של אנשי הלילה. הם נסוגו אל תוך ביתם, מגיפים דלתות וחלונות, אוטמים כל פתח בשאריות לבד ובד למען לא יגיע הד המשוועים לעזרתם בזעקה חודרת כשהם עצמם צפונים כאחד במיטתם.
ועם צאתם לעמל היום היו חולפים במהרה ומעיפים מבט לראות את מי מבין דרי הביבים גבה הלילה. כך מידי יום .ידעו כי את מקום החסרים ימלאו במהרה האחרים ונרגעו באחת כשראו כי כך היה ובלבד שנחלצו מטרפו של הליל.
אנשי העיר לא הכירו את אנשי הלילה אך כבר מילדותם הוזהרו להישמר מהם. הפחד כרסם. היש מי מבינם שהליל והמחשך הזין נשמתו ועם צאת החמה היה כאחד מהם? גם אם תהו מעולם לא שאלו. כך הוזהרו מדורות . "רק לפעול בעת החמה כשהשמש כיסתה את פני השמים" .גם אז התהלכו כשהם משפילים מבט, פוסעים בזהירות לעבודתם, חרדים מלשאול, מלבחון את פני האחר שמא ייפול עליהם החשד. לשרוד באור יום ולהימלט לנפשם עם רדת החשיכה. זאת ידעו ולא ביקשו לדעת עוד.

רק אחד פסע באון בינותם והאיר פניו לסובבים אותו. אביה של אוריה. המבוגרים שבהם זכרו כי הגיע מעיר אחרת לשאת לאישה יתומה שחייתה בין אנשי הביבים וששמעה הגיע למרחוק. נולדה עם סגולה לילד תינוקות בריאים, שמנמנים שצווחו בתאווה לחלב האם. עוד בהיותה ילדה הייתה מחדירה זרועותיה הדקות להרחיב הרחם, לשחרר חבל טבור שחנק עובר להקדים ראש לעכוז והאם כמעט ולא חשה כאב. עם הגיעו של הציר הראשון הייתה מגיעה,הודפת את הדלת ונכנסת לבית היולדת לאחוז בעובר ולהוציאו אל אוויר העולם. את הכאב הייתה ממירה ביד בוטחת והם נולדו כולם וורודים והאם שחיוך היה נסוך על פניה פינקה את הילדה, דאגה למלבושה , למזונה לשמיכות ולכרית. היו שביקשו כי תגור עמם אך זו תמיד סירבה.אחת הלידות הייתה מיוחדת גם עבורה. התינוק יצא בבטחה מרחמה של האם ושלא כאחרים פקח מייד עיניו שהיו תכולות כאבן ספיר וחייך אליה.לא ביקש את שד האם לינוק מחלבה אלא ניכר כי רצה להיוותר בינות זרועותיה. ספיר היה שמו ומעולם לא שכחה אותו. כהרגלה, לאחר שהעניקה לאם את פרי בטנה חזרה אל מקומה, אל הכוך ששימש לה לבית. נקי היה, רחב ושם צפנה מלבושיה שרחצה, מסרק ומברשת ומיני המזון שאגרה.

היו שביקשו ידה. ליטול ממנה את הבדידות ולהכניסה תחת קורת גג בוטחת והיא סירבה. עד הגיעו של האיש.
לא ידעו מאיין בא והוא לא ביטל זמנו וביקש לראות את המיילדת המופלאה. הם נחפזו להראות לו מקומה וניכר כי רווח להם.שיקחנה מהם. לאחרונה החלו לחשוד שהיא היא העושה זממה בדרי הביבים והלא שכנה בינותם, ידעה הלכותיהם. חשדם גבר כאשר לעת לילה ומחשך, עת בה היו נשותיהם חשות את הכאב שפילח את גיוון הייתה היא מגיעה עדיהם. נוקשת בבטחה על דלתות נעולות וחתומות למען תיכנס לעשות מלאכה. " כיצד ידעה?" תהו "כיצד התהלכה בשעות לילה והגיעה בבטחה אל פתח הבית?". חשדם גבר בחלוף השנים "והלא בזמן ששהתה בביתם לא שמעו זעקותיהם של קורבנות הליל ולמחרת תמיד נמצאו אלו בבטחה במקומותיהם. "כשהיא הייתה בינותם לא חסר איש" כך דיברו האחד באוזני האחר. היו שביקשו להשאיר דלתם נעולה בפני המיילדת למען תסור מהם אולם קריאות הכאב של היולדת המשוועת למגעה הכריעו והם הניחו לה לעשות מלאכתה. היו שאטמו אוזניהם ולא הניחו לה להיכנס והוולדות ששרדו לידתם נולדו פחוסי ראש, חסרי אוויר, כהים והיו שלא צלחו להחזיר נשימתם,דעכו כי לא יכלו לשאת מוראות החיים שנכונו להם. יולדות שילמו בחייהן גם אם הביאו את פרי בטנן לעולם והאבות נכנעו. "תביא היא את פרי הבטן לביתם ותגבה את מחירה מדרי הביבים והלא דם היא אוהבת, דמם של יילודים. כיצד פילסה והחדירה זרועותיה אל דם הרחם כאילו ידעה סודותיו או שמא הייתה לו לבת ברית, לשליחתו".
הלך האיש אל משכנה ומצאה עומדת, צופה לרחוק, כף ידה הגנה על עיניה מפני השמש. מתבוננת כאלו מחפשת מה ואז באחת נפנתה אליו כי ידעה. לא אמרו מילה והיא הלכה אחריו. גם עם לכתה המשיכו אנשי הליל לבצע זממם בדרי הביבים והצער מילא את ליבם של אנשי העיר כי עזבה והאשימוה ודם האחר לא היה על ידה. הרחיקה מהם ונשכחה. לא ידעו כי רעיית האב שעבר לדור במרחק מה מהם עם לידת בתו היא המיילדת שהכירו אי אז.

השנים חלפו וכשהגיע אליהם כמנהגו כמעט ולא הכירו בו את העלם הגבה ויפה הפנים שהלך בקלילות לחפש את האחת. קמטים חרצו את פניו , שערו האפיר. עובד אדמה היה, חוואי והשמש הכהתה פניו ונטלה מהן את חן נעוריו . רק בעיניו נותר הניצוץ, מחייך וטוב לב היה אך לא השכיל להסתיר את הדאגה שניכרה במבטו ושהלכה וגברה.

אוריה שבגרה והייתה לנערה יפת תואר לא ידעה טעמו וריחו של הדם שמא תדבק בה סגולת האם לילד בדמה של היולדת תינוקות בריאים. כך החליטו הוריה. זכר המורא שידעה האם כאלו גם את דם הנדכאים, דרי הביבים היא הגובה חלקה עם האב .הרחיקוה מ"הדם" שהיה לברכה ולקללה של האם .
פרי וירק ומיני מאכל שהכינה מחלבה של העז והביצים שנמצאו בשפע בחוותם ספקו צרכיהם. עד הגיעו של היום בו הבחינה אוריה כי נוזל חם, צמיגי קמעא יוצא מגופה וכדרכה, בלי פחד ומורא נטלה ממנו קמעא וקרבה אותו באצבעותיה לאפה למען תריח, תחוש. ריחו היה זר. מוזר. שונה מריחות שהכירה. למדה להכירו והבינה כי חלק הוא מגופה.כך מידי חודש בחודשו פקד אותה. גם גופה השתנה, אבריה התעגלו, שדיה צמחו והאם שראתה התבוננה באוריה בחרדה "מה תהא דרכו של הדם בגופה של בתה?" .
האב שמנהגו היה ,ברגיל,רגוע ושקט נסוג אל דממת הבית. השמחה ניטלה מביתם והפחד הנשכח חזר להפעים לבם . אוריה ידעה כי כואבים הם והאם אינה יודעת נפשה, מתרוצצת, עסוקה ממתינה לראות את זרע הפורענות שיביא הדם על ביתם.

געגועים החלו לפקוד את ליבה של אוריה. הייתה שוכבת על אדמת האחו, מתבוננת בעננים השטים מעליה והדכדוך לפת את כולה. גופה נענה למגעה ונעור והיא לא ידעה נפשה. מבקשת להימוג לחזור לימי ילדותה אולם הכמיהה בערה בה וגלי חום הרעידו אבריה. היא רצתה לצאת את גבולות החווה , לנסוע הרחק, לגלות את שנפשה ביקשה וכך, לעת ערב חפנה מעט מחפציה וצעדה בעת ליל אל העיר.
אוריה חידדה חושיה וידעה את הדרך כאילו המחשך לא כיסה את עיניה. זרם הרוח, הריח שהדיפו העצים, האדמה הבשלה והלחה כוונו צעדיה וכך פסעה בינות לעצים עד הגיעה לשער העיר.

דממה שררה בכל. אוריה לא שמעה קול אדם, קול זמרת צפור, לא הריחה ריח העץ, ריחו של פרח "הזאת העיר אליה נסע האב להביא מצרכיו?". לראשונה נעזרה בידיה למצוא לה מקום למען תשב. היא ביקשה ללמוד את רזיה של העיר. הטתה אוזניה בקפידה, ניסתה לספוג ריח מוכר. קמה ממקומה והחלה לפסוע. הפעם נזהרה בצעדיה כי את האדמה הרכה המירה דרך סלולה, קשה. היא החלה לשמוע קולות חלושים שבאו מבתים שהוגפו, לדעת כי האור לא דעך במלואו, הריחה ריח זר של מיני תבשילים , שמעה פעוטות שבכו קלות. היא המשיכה במסעה והגיעה לנתיבות עקלקלות ודחף בלתי מוכר שאב אותה אל מעונה של האם. הריח היה מוכר. היא שמעה קולות השוכנים בקרבתה ואלו הציעו לה פת לחם, מים להשיב נפשה. אנשים טובים. ריחם היה זר לה אולם דרכם הייתה נעימה, נוחה.
אוריה עייפה ממסעה ונרדמה בין מצעי האם כשהיא שואפת ריחו של דם העובר שהאם הותירה מאחור קודם שרחצה גופה.

אוריה ניעורה משנתה לשמע קולות מוזרים. קמה מיצועה ויצאה להטות אוזן ולהקשיב . היא שמעה קולות של בריחים שנפתחו, דלתות שנבעטו לאחור ומתוך הבתים שמעה צעדי אנשים המתקרבים אליה. שכניה פרצו ביללות ובבכי באין מקום להיחבא בו, לברוח. הצעדים הלכו וקרבו והיא כבר יכלה לשאוף ריח זיעתם הניגרת של הבאים, את הבל הפה שסרח.אוריה נותרה עומדת על מקומה וחיוך נשפך על פניה לקדם את הבאים. ידיה נפרשו לצדדים "ברוכים הבאים אל משכני" אמרה והביטה בהם בעיניה הכחולות, הבוהקות כאלו חדרה אל תוככי נשמתם והם קפאו על עומדם.רותקו למבטה, לאור שהבליח ממנו וזעזע חוט שדרתם.שלווה זרה להם עטפה גופם וחשו כאלו הם מאבדים ממשקלים, נוגעים לא נוגעים והמחשך שקינן מדורות בליבם והפכם לאחרים התפוגג ונעלם. שמחה, שמעולם לא ידעו, חדרה אל ליבם. חשכת הלילה הוארה באורה של הלבנה והכוכבים שעטרו את פני השמים. הכך מתמיד היה? רק אז נפערו עיניהם בתדהמה לראות כי כולם כאחד היו שוכני הבתים,שכניהם מימים,אבות לילדים . רבים קרסו בבכי אחרים נמלטו על נפשם.והיא ניחמה. הרגיעה לאמור שלא ידעו. סומים היו לא הכירו את המחשכים שנצרבו בקרבם וכקורבנות פעלו לעת ליל. רק אז נוכחו כי תכולת העין הנה בתה של היולדת שידעו מכבר. זהות היו.

עם צאת החמה פתחו אנשי העיר את דלתות ביתם לרווחה למען יאספו כל איש ואישה שאין קורת גג לראשם. לכפר על עוולותיהם שלא ידעו ולא הכירו ביקשו והעיר שגשגה. פרחים נבטו, ציפורים חזרו לצייץ ולעת בקר כשקמו לעמלם חייכו אל בני ביתם, אל שכניהם ובחלוף העונות הפצע הגליד והכאב שכך אך לא נשכח.

האב והאם לא חדלו מחיפושיהם אחר אוריה. קמו עם עלות השחר והרחיקו נדוד למען ימצאוה ושבו כואבים לחזור ולרבוץ על משכבם, כך מידי יום ביומו. עד כי באחד הערבים החלה האם לדחוק בבעלה שילך אחריה, ירוץ לכוונה של העיר , המקום בו מעולם לא חיפשוה כי פחדו שבלי בית גם אותה הכחיד הליל. לא רצו לדעת. רק מערשו של המוות המובטח רחקו. רץ האב בעקבות האם והיא הגבירה מרוצה כאילו לא זקנה. "אוריה כורעת ללדת" זעקה אליו והוא התמלא כוחות ומיהר בעקבותיה. באחת הגיעה האם לפתח בית הבת ואוריה שהריחה ריחם הקרב אליה המתינה בציריה למען תגיע האם לילד בתה, נכדתה. קרוב אליה עמד ספיר, מבויש, לחבוק את האם שהוציאה גם אותו לאוויר העולם.

דר רות אנגל אלדר, ערב יום הזיכרון 2017