אדם לאדם זאב

זה היה באחד הכפרים שנדדתי לתוכם. טקסס במאה ה19 המאוחרת. אני, ג'ו נטול העין ורודור הענק, התקדמנו אל עבר מה שנראה כמו כפר בינוני. זה היה המקום בו נאלץ לבלות את הלילה. זה המסע הראשון שלי. עד לא מזמן הייתי סתם נער חווה של אביו- אבא כבר עם שיניים מצהיבות, עסוק רוב יומו בלגלף דמויות מעץ אלון.
שלושתנו באים מאותו הכפר, לכן מידי פעם כשהיו צריכים סוס, היו פוגשים בי. כל פעם כשהיו חוזרים, אנשי כפרינו היו יוצאים ומריעים להם. אני הייתי תמיד מביט. יום אחד השניים האלה שמעו שיריתי ממרחק של עשרים מטר בראש של הגנב ששדד את המסבאה. מאז הם לקחו אותי תחת חסותם.
זה עדיף מאשר להיות כל החיים באותו מקום- כדי שלא אראה כמו איך אבא שלי נראה. אני מעדיף לנסות את מזלי בלצוד- גם אם זה לרצוח למען הכלל, וגם אם זה לא העיסוק החביב והרגוע ביותר שיצא לי לעסוק בו.
אנחנו רותמים את הסוסים ונכנסים למסבאה. אני מרגיע את 'הויסה' לפני, היא קצת נסערת. ריח של טחב. ג'ו מזמין ישר כוס בירה. פרצופים בוהים בו מוזר, המזל הוא אף אחד לא מוכן שגו' יתפוס אותו מסתכל עליו ככה.
עד כה הרגתי רק בן אדם אחד, אותו אחד שהביא אותי לנקודה הזו. אותו אחד שאיים לפגוע במארי-ג'יין היקרה. כשהאקדח הכסוף נח על השולחן ליד, זה היה או לתת לה למות או לנסות את מזלי ובכך אולי למות יחד- אז ניסיתי. ואני בחיים. הפעם הבאה שאראה אותה תהיה עוד הרבה זמן. ג'ו הסביר לי שדרך ציידי הראשים היא דרך מתבודדת- אני מקבל את זה.
הבחור שאנחנו מחפשים אחריו הוא קויג'י הקרס. זאת גם בגלל הקרס שלו בבטן וגם בגלל הקרס מעץ. שמעתי עליו הרבה מהמקום ממנו באתי. עד עכשיו לא היה לי האומץ לשאול את ג'ו אם על קרס מעץ זו נחה פעם עינו השמאלית.
קויג'י אולי לא נראה כמו ברנש מסוכן, אבל הוא הבחור הכי מסוכן בכל צפון טקסס- זה מה שג'ו אומר. הכישרון הגדול שלו זו הונאה, וזה תמיד מסתיים ברצח. אפשר עוד לשמוע על סיפורי קורבנותיו כבר מלפני שנים, כשהיה עוד נער בן 18- הגיל בו כנראה הכפר שלו החליט לנדות אותו משם.
כעת נפרדתי מג'ו ורודור כדי לרחרח קצת את הסביבה. עם השניים האלה בחיים אף אחד לא יספר לי משהו. עד שגם אני ארוויח רטייה, בשנים הקרובות אראה כמו איש תם וחסר זדון שאפשר לספר לו כל דבר, אם רק שותים מספיק.
אני חוצה את המסבאה, עמוסת האנשים, כשאני שומע מישהו מדבר בקול רם למדי. אני מסתובב.
"אדם לאדם זאב, ילד." הוא אומר. "אדם לאדם זאב."
האדם הגבוה והשרירי הביט בי בעיניים כחולות כים. שיערו הבלונדיני היה עד קו הסנטר, עורו שזוף וסכין גדולה ננעצה בכיס הנדן שלו יחד עם שני אקדחי כסף. חברו לשתייה כמעט נרדם, בחור שמן עם שיער שחור ועיניים כמו חריצים שחורים.
"סליחה?" הזדקפתי.
"אתה נראה כמו ילד טוב." אמר לי.
שתי כוסות בירה חצי ריקות הונחו על השולחן מעץ.
"אתה קשור לשניים האלה?" הרים את ידו ברישול כדי להצביע על רודור וג'ו נטול העין.
הנדתי בראשי במהרה לשלילה.
"זה מה שחשבתי." השיב וסימן לי לשבת לידו.
התקרבתי להתיישב במרחק מה, אך עדיין יכולתי להריח את ריח צחנת האלכוהול מפיו.
"ישנו איש בכפר הזה, שאף אחד לא מדבר עליו מספיק." גבותיו התכווצו. "אף אחד לא יודע איפה הוא נמצא, אבל אנחנו רואים אותו מדי פעם מסתובב." צבעו סרטטה מעגלים ריקים על השולחן. "נכון כנט?"
"נכון." השיב השמן לידו רגוע, נועץ בי את החריצים השחורים בשלווה, מה שהרגיש כמו תפרים שלא מוכנים לשחרר.
התאמצתי לא להירתע אחורנית.
"קוראים לו 'הרוח'." פלג גופו העליון נפתח לעברי כדי שיוכל להתבונן בפניי יותר טוב שעה שדיבר. ידו השמאלית הייתה מונחת על השולחן, נעה בעודו מדבר, כשהימנית לידי לצד גופו. פניתי אליו גם, אבל רק קצת, כדי לא לחשוף הרבה.
"הוא מסתובב פה כמו איזה נחש, שיניו צהובות ונושרות, אוכל נבלות, עושה כאן רק רוע ומהומה." פניו התכרכמו, "אין לו חברים." האיש השמן לידו חייך בעדינות להסכמה וחשף שן מכסף.
"רק אתמול הייתי צריך להרגיע את בעלת החנות הקרובה כשהגיע לביקור שם." קולו נעשה שקט ובוטח; "היא אומרת שכשאתה מסתכל לעיניים שלו אתה רואה את המוות."
הבחנתי בשיער גופי סומר מעט בידיי. הוא הניד בראשו לשלילה כאילו שמע דבר מה לא יפה ולגם לגימה גדושה מהכוס שהגיעה אל השולחן.
"כל כך הרבה רעש ואי סדר, מבעיה שאפשר לפתור בירייה אחת. אבל השריף לא מוכן לעשות לגבי זה כלום." כמעט ירק את המילה האחרונה. "הוא אומר שצריך לתפוס את הנבל בשעת מעשה כדי שיתאפשר לו לעשות משהו." משך בכתפיו בעצבנות, "אם תשאל אותי," רכן אליי מעט קדימה וקולו נעשה מזלזל ואיטי, "הוא סתם מפחד."
נהיה שקט כשחזר לבירה שלו שוב. אני הוראתי למישהי שעובדת שם להביא לי כוס בירה גדושה. המשכתי לשבת במקום בלי להגיד שום דבר.
"הוא אדם לאדם זאב, אני אומר לך ילד." הוסיף פעם אחת אחרונה כשהכוס שלי הגיעה.
"איך הוא נראה?" שאלתי.
אני לא בטוח אם דמיינתי לשנייה חיוך קטן המסתמן בזווית הפה.
"גבוה, רזה, בעל זקן- רק פעם אחת יצא לי לראות את השד הזה פנים אל פנים. אמרתי לו ללכת ולא לחזור, אבל הוא אפילו לא הסתובב אלי." נהם ועינו הימנית התכווצה מעט.
"הייתי צריך לירות לו בראש במקום." הניח את הכוס בידו באגרסיביות על השולחן.
עיניו כעת חזרו להתבונן בי, כאילו מגנט משך אותן אליי. השתדלתי לא להפגין אי נוחות.
"ומה הוא עשה שאתה חושב שהוא נבזה כל כך?" לקחתי כמה לגימות גדולות מהמשקה שלי.
אני בכלל לא אוהב בירה.
הוא הביט בי, גבותיו עולות בנזיפה. החלק שמחבר בין הריסים לעין שלו התרומם מעט- כמו לכל אורך השיחה כשאמר משהו שתפס כבעל חשיבות בעיניו.
"הו ילד, כשאתה מביט בעיניים האלה אתה לא יכול לטעות בנוגע לכוונותיהן."

מאותו היום החלטתי לגדל מעט זקן, ולו רק כדי שאף אחד לא יקרא לי ילד יותר. ג'ו ניסה להתמרד בהחלטה הזו, אבל לא נתתי לו להשפיע. הוא טען שאני בסוף אגמור כמוה רודור, מתגעגע להיות ילד. כשאני מסתכל על הענק המפלצתי הזה, אני לא רואה שום דבר שדומה לחשק ילדותי. הוא לא מדבר הרבה, אבל ג'ו נטול העין עדיין סבור כי הוא יודע מה מתחבא במעיינות לב הענק הפועם הזה. "ילדה קטנה ורגשנית"- ככה הוא קורא, "רק תיתנו לו שמלת ערב צנועה וזר פרחים והוא יפזז על הרצפה, יבכה ויסמיק". רודור אף פעם לא הגיב להערות מעין אלה ואני בחרתי להעדיף לחשוב שאני לא שומע כלום. עד היום לא יודע אם אני מפחד מהשקט ה-שליו של רודור או מוצא אותו מבעית.
סיפרתי להם על האדם שסיפרו לי עליו הערב. אין ספק כי זהו לא האדם אשר אנו מחפשים, אם הייתי קרס מעץ- הייתי שומע עליה כבר. ג'ו ורודור לא ענו דבר. העניין המוזר התחיל כשלמחרת בבוקר, התחלנו להסתובב ולרחרח. שאלנו אם ראו מישהו בעל תיאוריו של קיג'ו, אבל אף אחד לא ראה בחור דומה. מה שכן, כולם דיברו על אדון שכולם סולדים מפניו.
"אני לא יודע איך מישהו שלא עושה שום דבר," משך ג'ו בכתפו, עינו ננעצת בי לשנייה, "יכול לעורר כל כך הרבה מהומות ולהפר את השלווה." נעץ אתה את מבטו באי נחת עכשיו בעיני האדם שמולו, "עדיין לא שמעתי שום דבר שהופך את האדם הזה לזדוני, חשבתי שתוכל לעזור לי עם זה צ'ייס."
כך שמעתי את ג'ו אומר לבעל במסבאה, שכבר הספיק למצוא ידידות עמו, באופן קרוב שגרם לי להרגיש מופתע.
אדון המסבאה משך בכתפיים בשפתיים קפוצות ולא הוציא הגה, ממשיך לנגב את אחת הכוסות הנקיות.
"קדימה," ידיו של ג'ו התרוממו מעט באוויר, קולו נעשה צרוד וחלש יותר, רוכן קדימה, "בטוח יש משהו מטריד אחד שאתה יכול לספר לי."
"לא מדברים פה על ה'רוח'." נהם באיום קולני בעל המקום.
נרתעתי לאחור.
"זה יבריח לקוחות." פלט בלי להביט.
אחר בעל המסבאה התקרב אל אוזנו של ג'ו ואמר לו בשקט את הדברים הבאים באוזן; "הוא פעמים ספורות בא לבקר פה. תמיד מזמין את אותו משקה פתטי ומעורר רחמים, חלב חם." ואז השתנה טון קולו לפחות יציב, "חשבתי להתחיל לצחוק ולצעוק 'האם זה הברנש שכולם כה מפחדים מתפריו', אבל אז אחרי רגע אני מסתובב ואני רואה את המשקה בצבע אדום." השתרר שקט.
רודור לקח את כל תשומת הלב אליו בלי בעיה; "הוא מוסיף לזה דם?" נהם כמעט מבלי לפתוח את פיו.
עיניי נפקחו בבלבול וניערתי את ראשי. לא הצלחתי להתרכז בתגובות של אף אחד אחר.
"לכל הרוחות." ג'ו פלט, אחרי שיצאנו מהמסבאה ופגשנו שוב ברוח.
נהניתי ממנה ומהריח הנפלא והלא טחוב שיש בחוץ.
"נדמה שלא נמצא פה את מה שאנחנו מחפשים. עוזבים מחר בבוקר." אמר לבסוף ומשך בכתפיו.

כל אותו הלילה לא יכולתי להפסיק לחשוב על ה'רוח'. כמה קשוח הוא בוודאי, איזו תחושה מרגישים כשצפים באישון עיניו. לא הצלחתי לישון.
"לאן אתה הולך?" ג'ו הזיז את מבטו לעברי.
"אני לא יכול לישון בשעה כל כך מוקדמת." הרגשתי בגבותיי מתעקמות בשני אלכסונים כלפי מטה.
שמונה בערב, אנחנו קמים מחר עם אור השמש הראשון. ג'ו הסיט מבט.
יצאתי מהאכסניה הקטנה שלנו. כבר היה חשוך בחוץ. אני מתחיל ללכת לכיוון המסבאה. אני מגיע, המקום הומה אדם. אני מתיישב ומזמין כמו בפעם הקודמת, כוס גדושה בבירה בטעם סבון.
במסבאה היה טעם שונה. כאילו האווירה התחלפה או הריח שונה. הסתובבתי להביט בסובבים אותי. כן, אין ספק, משהו קרה פה. אני מסתובב לחפש בעין מישהו, כשלפתע אני נתקל באותו בלונדיני חסון ושזוף עם אותו חבר שמנמן צועדים לעברי. ניסיתי להיראות מזמין.
"אתה הפחדן מאתמול בערב." קרא הבלונדיני בקול רם ומשך את תשומת ליבם של הקרובים אלינו.
ישבתי על הכיסא, ובלעתי בפרצוף אטום כמות גדולה מכוס הסבון ששכנה אצלי ביד, מקווה שאני נראה יותר קשוח.
"לא עשית כלום, אתה שומע אותי?" המשיך באותו קול רם מידי שגרם למשהו עמוק בגוף שלי להתכווץ, "למה אנשים כמוך טובים בכלל?" הניף את ידו באוויר בחבטה.
הם הגיעו עד אליי עכשיו, נעצרים. נוצרו כמה שניות של שקט.
"יחי הפלא ווטסון," פנה אל חברו שמבטו כלל לא השתנה מהפעם הקודמת שנתקלתי בו, "לילד אין מושג על מה אני מדבר." חיוך ממזרי התפשט על פניו. לאחר מכן פנה אליי; "תיארתי בפנייך את הזבל אפילו. כל מה שהחבר ההיפופוטם שלך והציקלופ היו צריכים לעשות זה למצוא אותו ולחוץ על ההדק." שאגתו האחרונה הגיעה לדציבלים כל כך גבוהים שכל המסבאה התעוררה לקולו. נשמעו צחקוקים של הסכמה מתיאוריו מלאי הלהט את חבריי.
נשארתי במקומי בלי להוציא צליל, עדיין תפוס מעט לתוך עיניו הכחולות והמרהיבות שאיכשהו הכילו נשמה כל כך רקובה מבפנים.
"תאמר לי איפה הוא." פציתי את פי לבסוף, פני לא זעו מילימטר.
חיוך שגרם לשיער גבי לעמוד התפרס על פניו של האש.
"הרגע פספסת אותו." לחש לי.
אני קם במהירות, כאילו אש דוחקת בקרבי. אני חייב לראות אותו. אני מפלס את הדרך בין כל הגברים החסונים שעדיין עמדו כי לא הספיקו להחליט בדעתם האם עלייהם להרוג אותי או לא.
כאילו הייתי הרוח בעצמי, פרצתי את דלתות המסבאה החוצה, מרגיש את הדם הולם בחזי. אני מתחיל לרוץ ועובר בסופו של דבר גם את האכסניה שלנו בקצה הכפר. שם אני רואה אותו, ברנש שהולך לו באמצע השביל החשוך. אין אף אחד ברחוב. אני יוצא ומתקדם אל עבר השטח הפתוח בשדה.
אני ממשיך לרוץ על האפר, מגיע אל השדה ומביט אל האדמה. טביעות רגליים טריות. אני עוקב אחריהן. לרגע חשבתי שאיבדתי אותן. אני מביט למעלה ולפתע אני מבחין באבן גדולה מאוד עליו יושב אדם זר.
"סוף סוף הגעת." שמעתי קול צרוד שמילא את ציפיות לבי בנוגע לטיפוס שאני עומד לראות עכשיו.
כל בטני התהפכה. באותו הרגע יכולתי להוציא אקדח ולירות לו בראש בהצלחה. אני מסתובב לאחור, ומגיח אל מאחור. אני מתפס שם ועולה עליה גם.
"אל תתקרב." אני שומע אותו נוהם עליי כמו כלב צייד שטני.
אני מתחיל ללכת לרוחבה, מגיע אל המקום בו יושב האדם. אני עומד שם כמה שניות עד שאני בוחר להתיישב, ולא לירות בו, במקום מרוחק על שפת האבן.
הוא סובב את פרצופו אליי. אור הירח חשף בפני פנים מחרידות למדי ועיניים שגרמו לי להניח את אצבעותיי בחוזקה מלאת חרדה על ידית האקדח. אלה ללא כל צל של ספק, היו העיניים של המוות. הוא הוציא מכיסו כמה עלים אדומים והכניס אותם לתוך הכוס שהייתה לו ביד. הנוזל בכוס נהפך מיד אדום. הוא התחיל לשתות אותו בארגה.
"כולם מפחדים ממך." שברתי את השקט.
הוא הניד את ראשו שוב לכיווני- גוש קרח חזר להינעץ בחזי כל זמן שיכולתי לראות את תווי פרצופו.
"הם רק מפחדים מהחושך." הסביר לאט ובריכוז, חיוך מעורר חלחלה בצבץ בהבעת פניו החולנית שחשף שני ניבים ארוכים מידי, "אתה רק מפחד- ממה שאתה לא יודע."
לפתע היה לי קשה למצוא אוויר.
"אם תביט מספיק זמן בראי ותבין שאתה לא באמת מכיר את עצמיך, גם אתה תתחיל לפחד." הוא צחקק, גופי קפא.
הוא נעצר והתקרב לשתות עוד קצת מהמשקה שיש לו ביד. התחלתי להרגיש בזיעה קרה מגיחה בעורפי. רגלי הורו לי לברוח משם.
"מה אתה שותה?" שמעתי את עצמי שואל מעט בתקיפות. אגרופי נקמץ בכוח עד הפסקתי להרגיש את זרימת הדם לשם.
הוא נעצר והביט בי במבט איום. עיניו הזדוניות שנעו בחוריהן ננעצו בפני כנעצים חדים.
"חלב חם עם צמחי מרפא." השיב לי. הוא הסתובב אליי והביט בי בשנית, ואני לא יכולתי לנתק את עיניי מפניו המבעיתות; "אני חולה. מי שיתקרב- סופו גסיסה איטית."
הוא השתעל שיעול חורקני, כמו ציר מאוד ישן של דלת. אפילו יותר גרוע מזה, משהו מכני שהשתבש, כמו רובוט שהשתילו לו לב ומנסה לנשום עכשיו.
"חיידק אוכל אותי ומרקיב אותי מבפנים." ירק את המילים אל החוצה אל החלל. אחר כך הביט שוב פעם בעיניי וחייך חיוך מזוויע; "אין פלא שאני לא מצליח למצוא אישה- עם איך שזה גורם לי להיראות."
לא יכולתי יותר לרחם על האישה שתמצא את עצמה בקרבת הדבר הזה. דבר שרק לאחרונה התחלתי להרגיש שיש לו לב מתחת לכל ערימות הרפש, וזה עדיין לא הפחית מרמת הזעזוע שלי בדבר.
"אני חושב שאני אתחיל ללכת." תפסתי את ההזדמנות להיעלם מהמקום בשמחה ולתייק את הזיכרון הזה בדבר השני כנראה שאני אף פעם בחיים שלי לא ארצה לשכוח.
רגע אחרי שאני קם אני עוצר ומסתובב.
"האם אתה זאב?" אני שואל אותו.
"אדם לאדם זאב, ילד." אני זוכר שהוא עונה לי, "אבל זאבים חיים בלהקות."
חייכתי אליו חיוך קטן, מודה בכל ליבי על הרגע בו יצא לי לפגוש אותו ונעלמתי לחשיכה.
באותו הערב גילחתי את הזקן הקטן שהתחיל לצמוח.