אבי החורג

אם לא תעזוב אותי,אני אלחץ על ההידק!" אומרת הנערה בת ה16,דרוכה ומוכנה לירות.
היא עמדה מול איש שאותו לא חיבבה במיוחד.אביה החורג.
בעבר הייתה רק עושה תנועה של אקדח בעזרת ידייה ומעמידה פנים שהיא יורה בו באוויר,אבל עכשיו? היא יודעת שהסלון עומד להפוך לזירת רצח חדשה עבור החוקרים,זירה אחת מיני רבות שהם צריכים לפענח.
אביה החורג של הנערה עומד מולה ושולח לעברה מבטים מתנשאים,אותם המבטים הקבועים,שלא יותר מאשר מרגיזים ומעליבים אותה בכל פעם מחדש..אותו חוסר הרצינות שהוא מביע.
הוא חושב שהיא לא תעז ללחוץ על ההידק,אבל הנערה יודעת שהיא יכולה,היא מהרהרת במחשבותיה פעם אחת נוספת לפניי ביצוע המעשה האכזרי,אביה החורג של הנערה מבחין בהיסוסה אותו מסגירות תנועות גופה ועל פניו עולה חיוך רשעי.
נשמע קולה של היריה המהדהדת,שמשתיקה לשנייה אחת את רעשי הסביבה,הנערה לחצה על ההידק אבל ידיה הרועדות וחסרות הניסיון גרמו לה לפספס אותו בניסיון הראשון.
לרגע אחד קצר הבעת פניו המתנשאים של אביה החורג משתנים למבט מותפע לחלוטין.את זה הוא לא צפה.
הנערה חשבה לעצמה שהייתה צריכה ללכת למטווח כל עוד היה לה זמן פנוי,אבל עכשיו כבר מאוחר מדי,נשאר לה רק קליע אחד,יריה אחת.
מפיו של אביה החורג של הנערה נפלט צחוק רם ומזלזל שמכעיס את הנערה אפילו יותר.
אפילו כשה היא רוצה לפגוע בו היא מפספסת.
הנערה תופסת באקדח בשתיי ידיה בשביל לייצב את אחיזתה.
עכשיו אביה החורג אפילו לא מביט לכיוונה,היא מכוונת את האקדח ישירות לליבו,מתרכזת הייטב.
נשמעת יריה נוספת,אבל גם זאת מפספסת,ולו רק מעט את ליבו של אביה החורג.הוא מתמוטט על הריצפה בשניות הראשונות שלאחר הפגיעה של הקליע בחזהו.
ראשו וגופו משמיעים חבטה רועמת ,כשה נחבטים בריצפת הסלון.
עכשיו אביה החורג של הנערה בת ה16 שוכב עח הריצפה ועודו ממשיך לחייך אליה בחיוכו המתנשא והמזלזל.
הוא חושב שהיא לא שווה כלום,ועכשיו בוודאי נוספה המחשבה בראשו שביתו החורגת,היא רוצחת בדם קר,שלא מביעה שום חרטה על מעשייה,אבל חרטות תמיד באות מאוחר יותר.
"כמעט פגעתי בלבך." פונה הנערה בחוסר רגש מוחלט לאביה החורג שמוטל על ריצפת הסלון.
"כמעט זה לא מספיק." עונה לה וחושף אליה את שיניו מלאות הדם.
"זה לא משנה לי,חבל רק שהייתי צריכה להשתמש בכוח בשביל להרחיק אותך מחיי,כנראה 16 שנים של שיכנוע בעזרת מילים לא הספיקו." אומרת לו הנערה בקולה התמים.
מסביב לאביה החורג של הנערה כבר הספיקה להופיע שלולית גדולה של דם שהספיקה ללכלך את נעליה של הנערה.
"תראה מה הדם שלך עשה לנעליים החדשות שלי,אמא בדיוק ביזבזה עבורן 200 שקלים."
"חבל רק שאת לא יודעת שהכסף היה שלי."
הנערה הביטה בו,היא יודעת שהוא מנסה לגרום לה לחוש צער,אבל שום כסף שבעולם ושום נעליים יקרות לא יגרמו לה לאהוב את האיש שמזלזל בה בכל יום מחדש.מילים מותירות צלקות שנשארות איתך לכל החיים.
"הכסף שלך הוא לא תחליף להתנהגות שלך כלפיי." עונה לו הנערה.
אביה החורג ממשיך להישיר אליה מבט ומנענע עם ראשו בכוחותיו האחרונים.
"לא משנה מה ניסית להשיג,עכשיו תהיי רוצחת ולא משנים יהיו המניעים שלך לחוקרים שיבואו לחקור את הזירה."
לאט לאט עיניו של אביה החורג נעצמות,עד ששוכב על ריצפת הסלון ללא ניע.
אמא צריכה לחזור רק בערב.
הנערה בת ה16 עולה לחדרה,אורזת את בגדיה במזוודה קטנה ולוקחת גם את הדרכון,ותעודת הזהות,לובשת בגדים חמים ומחליפה נעליים,לאחר מכן יורדת בחזרה לסלון ושמה את האקדח שממנו ירתה בידו הימינית של אביה שהחוקרים יחשבו שהיה זה שירה בעצמו ועוזבת את הבית מבלי שאיש מהשכנים רואה.
גם לאחור עשורים,הייתה מסוגלת הנערה לראות את פניו של אביה החורג,המוות שלו לא עצר את רוחו מלרדוף אותה.
החרטות אכן באות אחר כך.