Wonderland -פרק 1- ניכנסים לוונדרלנד החדשה

פרק -1-
"אליס בואי להציל אותי" שמעתי את קולו המרוחק של מורפי שלי.
פתחתי את עיני במהרה ועישוני התרחבו למראהו של החדר.
אני כבר לא בתא המרופד. איך?
קמתי רואה שאני גם בלי החולצה המגרדת.
עיני סרקו את החדר ולבסוף ראיתי את ג'וני.
"אל" הוא לחש מתקרב אלי לאט.
"ג'וני" אמרתי בשקט וקפצתי מהמיטה רצה אליו.
ידיו הפתוחות נכרכו סביבי מוחצים אותי לחבוק אוהב.
"את לא מבינה איזה קשה זה לראות אותך שם" הוא מלמל לתוך שערי.
"מפוחדת וקוראת למישהו בשם מורפיאוס" הוא המשיך ואני התרחקתי ממנו.
"אני חייבת להציל את מורפי" אמרתי ועיניו נפלו.
"הוא לא אמיתי אל" הוא התקרב אלי ואני התרחקתי.
"נכון הכל זה רק חלום" אמרתי וחיוך עלה לשפתיו.
"אמרתי להם" הוא חייך חיוך גדול.
"אמרתי להם שכל התרופות האלה הם הבעיה" הוא התקרב אלי וכשחיבק אותי עיניי נהפכו לעצובות.
אני חייבת להסתיר ממנו את זה.
ברגע שאני יגיע הביתה, לבית שלי.
אני יקח את הכפפות שחורות של המלכה הלבנה הכפפות המלוכלכות בדם.
ואת המניפה השחורה עם התחרה, ואז גם את סרט השיער השחור שלי ואני יעבור ויחזור לארץ הפלאות.
יחזור להציל את מורפיאוס, אני יציל אותו מהמלכה האדומה המרושעת.
ג'וני הביא לי בגדים ואחרי שהחלפתי הוא לקח אותי הביתה.
מרוב מהירות שירדתי מהאוטו שלו נפל לי הטלפון.
הכל עבר כל כך מהר, מילוי הטפסים לשחרורי החלפת הבגדים הנסיעה.
נכנסתי הביתה לא זוכרת לנעול את הדלת ופשוט רצה לחדרי ופותחת את המגירה שלי.
ניכנסתי מהר למקלחת מתרחצת, לבשתי עלי את השמלה השחורה שלי ושמתי את הדוקטור מרטינס השחורות מבריקות שלי.
שמתי את הסרט בשיער וגם שיכמיה שלא יהיה לי קר, ולקחתי את המפתח למראה שלי.
"אני באה מורפי" אמרתי בקול שהתחלתי ללחוש את המילים שיפתחו לי את הדלת.
"אליס" קולו של ג'וני נישמע מאחורי בדיוק שסיימתי ללחוש והמרראה ניפתחה.
ליבי פעם מהר ונפלתי פנימה.
הסתחררתי וראיתי את הפסנתר הגדול ואת ארון הבגדים ואז את… ג'וני?
"אתה לא הייתה אמור להכנס" אמרתי והוא הסתכל עלי מבוהל.
"זה מסוכן כאן, אני לא יודעת מה המלכה האדומה עשתה" צעקתי עליו והוא עוד יותר פחד
תפסתי בידו ונחתנו על האדמה .
"איפה אנחנו?" הוא שאל. ראיתי את המסדרון האפל ואת תמונות המלכות.
מאז לפני חמש מאות שנה ועד היום.
"וונדרלנד" אמרתי לו והוא נשען על הקיר.
"לא אני חולם אני נפלתי או משהו" הוא אמר.
"לא אתה לא חולם וגם לא אני " כמעט צעקתי עליו.
"אז כל זה היה אמיתי?" הוא שאל ואני הנהנתי.
"אני כל כך מצטער שלא האמנתי לך" אמר ואני חייכתי חיוך קטן.
"למה קפצתה אחרי?! הדרך היחידה לצאת מפה היא דרך הטירה האדומה כי את הלבנה הרסנו" אמרתי .
"למה את מתכוונת ב'הרסנו'?" הוא שאל ואני השפלתי את מבטי.
ביני לבין ג'וני תמיד היה מתח כזה.
אפעם לא הבנתי. אנחנו אוהבים אחד את השני או לא?
"אני ומורפי שלי" אמרתי.
"אז אני באה איתך" הוא אמר ואני צחקתי.
"אתה באמת רוצה לבוא איתי? עם היתי יכולה לשלוח אותך חזרה היתי יכולה" אמרתי והוא לא הבין.
"המלכה האדומה הייתה מרושעת, היא הרגה את כל מי שאמר לה משהו שלא אהבה" אמרתי והתקרבתי אליו.
"היא מחזיקה את מורפי שלי בטירה שלה כי ניסתה להרוג את רודן הכובען ואת מולד" אמרתי והוא השפיל את מבטו.
"היא ניסתה להרוג אותי ולולא מורפיאוס לעולם לא היתי חוזרת" אמרתי .
בקצה המסדרון היה חשוך ומשם נבע קול.
קול של קפיצות רגלים קטנות .
מתוך החשיכה הגיח לו ארנון קטן.
"ראביד זה אתה?" שאלתי והרמתי אותו.
"הוא ניראה כמוני?" שמעתי קול מוכר והרמתי את מבטי.
ראש בצורת בית הפוך ניגלה לפני ועין אחת שקוע ועין אחת בצבע צהוב.
אוזניים גדולות וחיוך מוזר.
"ראביד" צווחתי מאושר.
ראביד פתח את ידיו ואני קפצתי לחיבוקו האוהב.
"או אלוהים אדירים" שמעתנו את ג'וני מתנשם.
"את הבאת את בן התמותה הזה" שאל ראביד .
"הוא קפץ אחרי" מלמלתי .
"בואי אני יראה לכם את המחתרת" אמר ראביד ואני הלכתי אחריו.
"בוא ג'וני" זירזתי אותו.
"מחתרת למה?" שאלתי והוא חייך אלי.
"להציל את מורפיאוס" אמר ואני חייכתי.
"איפה רודן ומולד" שאלתי והוא חייך.
"במחתרת גם וגם פיות הפיקסי של אחיות המוות" אמר ואני חייכתי.
"הם תמיד אהבו אותי" אמרתי והוא חייך אלי.
ג'וני הלך בשקט מאחורינו.
יצאנו לאווירה של וונדרלנד וליבי התכווץ.
"לא" אמרתי והסתכלתי לכל עבר.
הפרחים היפים והגדולים שהיו פה נהרסו, במקומם פרחי ורדים שחורים ענקיים.
ובמקום הים דמעות שלי יש ים שחור של דם.
"זה הדם של מורפיאוס" אמר בשקט ראביד.
"לא בבקשה תגיד לי שזה לא אמיתי" אמרתי ותפסתי בכף ידו הגדולה והמלאה בטפרים.
"היא הרסה את וונדרלנד ואת עכשיו באת להציל אותנו" אמר ראביד וראשי עלה עליו בשאלה.
"יש אגדה שמספרת שיום אחד תבוא ילדה עם שיער בלונדיני תכניס אותנו לגהניום ואז תציל אותנו" אמר ראביד ואני חייכתי לעברו.
"אני מוכנה" אמרתי והוא חייך והנהן לעברי.
ניכנסנו מאחורי ורד ענק שמת כבר והגענו לכמו בית שחור.
"אוי לא זה הבית שלך ראביד" אמרתי .
"או ועוד איך" שמעתי קול צרוד ומוכר.
"צ'סי?" שאלתי ואז גוף אדם, זנב ועוזנים של חתול התגלו.
"תראי מה המלכה הכלבה הזאת עשתה לי" מילמל צ'סי.
"אבל את החיוך האהוב היא השאירה" אמרתי ואז חיוך חתולי ומוכר צץ מבין שפתיו המלאות של צ'סי.
ניכנסנו הביתה וג'וני עדין היה בשקט מאחורי.
לא האמנתי למראה עיני.
מראה כל כך מרושע ועצוב.
ליבי התכווץ שוב וראשי זעק 'מלכה ארורה וכלבה שכמותך איך יכולת'…..